אחות שכולה, כשמוסיפים את שם התואר הזה למילה אחות 
זה הזוי ובלתי נתפס בערך כמו המילה "ז"ל" שמצטרפת לשמך.
קשר בין אחים הוא דבר ייחודי שאין שני לו. מדובר בשותפות גורל שאין לה תחליף. היחסים הכי קרובים שיש. 

אני כותבת לך מגעגוע, כותבת עם דמעות.
אני כותבת גם מתוך עונג, העונג שבזכרונות.
חסון כל כך, כל כך מרשים, ככה עם הראש מורם והמדים הירוקים.
ואני זוכרת את השיחות שלנו, אני אחותך הצעירה,
לפעמים על כלום ולפעמים על שום דבר,
ולפעמים עצות של אח גדול לילדה על משמעות החיים
"מתי תביני כבר מהי החשיבות שבמתנת החיים?" שאלת לפעמים,

היה לך קשה להתמודד עם העובדה שלי בעצמי קשה להתמודד...
אהבת אותי אהבת נפש.. התקשרת גם כשלא באמת יכולת, עשית את כל המאמצים להחדיר בי את האהבה והרצון לחיות... כששמעת לראשונה שיש לי הפרעת אכילה - סרבת להאמין.. אמרת שזו סתם תקופה, שאני חזקה מהחיים... לאט לאט הבנת שמשהו רע השתלט עליי, לא היה יום שלא לחמת להגן עליי..

עשר שנים ארוכות חלפו מאז אותו בוקר נורא.
עשר שנים שאתה כבר לא חולם חלומות.
עשר שנים שאתה לא מנסה להגשים אותם.
כל כך הרבה השתנה, אבל העולם כמנהגו נוהג.
הלוואי והייתי יכולה לספר לך קצת על דברים שקרו פה כשלא היית.
על דברים שעוד יקרו כשלא תהיה.

אני זוכרת את אמא מתמוטטת... את אבא עצור מלהרגיש. מלחמת לבנון השנייה.. המלחמה הארורה. לחמת כגיבור, שלושה שבועות לא ראינו אותך, לא תקשרנו, לא שמענו.. פתאום הגעת ליום אחד, להתרעננות.. זה קרה שלושה ימים לפני שכבר לא היית.. אני זוכרת שהגעת ורציתי כלכך לחבק אותך, אבל התביישתי... שאלתי אותך "מה קורה" והשבת שהכל בסדר והתעניינת מאוד לשלומי.. 
"את אוכלת? אני לא רוצה בעיות! חושב עלייך הרבה משם, אני נלחם קשה, תלחמי גם את. נלחם על חיים של הרבה, תלחמי על החיים שלך" כתבתי את המשפט הזה.. במחברת המשפטים שלי.. 

עליאי שלי.. אני מצטערת שלא הייתי מספיק טובה.. שגרמתי לך לצער, אני מצטערת שעד היום אני במלחמה שלא נגמרת בעוד אתה לחמת עד הרגע האחרון.. עילאי אני זוכרת גם ימים טובים.. אבל הם בטח כלום לעומת כל אותם ימים שראית אותי מזיקה לעצמי, שהייתי מטומטמת... אתה בטח מסתכל מלמעלה ודואג מרחוק.. לא אוהב את מה שאתה רואה... בטח אתה רואה את אמא ואבא המוטרדים.. את רומי ויובל שסובלים בגללי רבות. הם גם מתגעגעים עילאי! רומי הקטנה לא מפסיקה לספר עליך בימי זיכרון, היא מתגאה, היא אומרת שהיא זוכרת... אני לא יודעת עד כמה.. כי גם לי הלכה ונמחקה תמונת פניך.. מזל שיש תמונות מוחשיות... אני מצטערת שאני שוכחת.. לא הולך לי עליאי, לא הולך לי לזכור!!!! אני אחות נוראית אני יודעת. תמיד הייתי ותמיד אהיה. אמא מעלה אותך הרבה בשיחות שלנו... היה איזה יום אחד שהיא פשוט רצתה שאעזוב את הבית... אמרתי לה שאתה היית מאוד כועס על זה. והיא ממש התעצבנה.. כבר באותו היום הלכתי לחפש דירה.. היום אני חיה לבד, עם כלב קטן.. הוא גם מכיר אותך.. סיפרתי לו... הוא ספג המון דמעות שלי על פרוותו הנעימה.. הוא מכיל.. הוא גם שומע שאני מדברת אליך.. כמעין מדברת אל כלום.. הריי אתה לא כאן.. איפה אתה בכלל? בחרתי לספר לך על איך אני מתמודדת.. אז מה נשאר אם אין חדש עליך? לספר על תחנות בחיי ובחיי הסובבים אותך – תחנות בהן אתה לא תעבור ומן הסתם גם לא עברת. אני מצטערת עילאי.. אגב - הכומתה שלך עדיין אצלי! יובל לא רצה בה.. יובל כבר הספיק ללבוש מדים ולפשוט אותם, אתה יודע!!?אמא לא הסכימה לחתום לו על קרבי.. היה ממש באלגן על זה.
הנבואה שלך עדיין לא הגשימה את עצמה. לא מצאתי בחור ואני לא נשואה.. גם ילדים אין לי ובספק אם יהיו... 

אתה יודע.. למדתי להקשיב לך מדבר בשקט בראשי
למדתי לפרש אותותיך בתוך העולם,
משתדלת להיות מחוייכת בתוכי לעולם, כמוך - מפויסת, כמוך להגיד "הכול בסדר" - האמת, זה לא תמיד מצליח.

עילאי, אני אוהבת אותך ושולחת לך את החיבוק שהתביישתי לחבק.
אחותך הקטנה, אחות לשניים ועוד אחד...