יום השואה. יום שבו אני חושבת על כל הילדים שנהרגו, על כל האנשים שהיו בתופת על כל הנשים שעברו את הגיהנום.
זה משהו בלתי נתפס.
אני חושבת על כל הבני זוג שאהבתם נקרעה בכוח, על הילדים שקרעו אותם מאימהותיהם...
ובראש האובדני שלי אני שואלת את עצמי-איך?
איך הם סבלו את כל זה ונשארו עם התקווה? איך הם שרדו עם הרצון לחיות? איך הם יכלו לעמוד בהכל ולא להישבר?
איך הם לא התאבדו?
איך הם נשארו עם המחשבה הזאת שאפשר לשים סוף לסבל ולא הרשו לעצמם את המנוחה שבמוות?
כל אלה שנלחמו על כל שניה של חיים,על כל פרוסת לחם שתחזיק אותם ועל כל טיפת מים שתחייה אותם, איך הם היו מסוגלים להמשיך?
אני, שהתאהבתי במישהו שלא רצה אותי ואני רוצה למות והם שנקרעו בכח מהאהבה של החיים שלהם רוצים לחיות....
איך?
האם זה אומר שאני שבורה יותר מהם? האם זה אומר שאני חלשה יותר מהם?