נכנסת לחיי באופן דיי מודע, ובכל זאת הצלחת להפתיע..
חשבתי שתיהיי אורחת נחמדה.. הרי אני אוהבת אורחים..
הכנסתי אותך לתוכי, הושבתי במקום כבוד..
נתתי לך להרגיש בבית. לא הצבתי גבולות..
ואת מהר מאוד התרגלת, הרגשת בבית..
אהבתי את זה..
אני אוהבת שהאורחים שמגיעים אליי מרגישים בנוח.
ושמחתי שככה את מרגישה..
התחלת להציב גבולות, להשתלט,
נגעת בהכל, לחצת על הכל.
אמרת מה מותר ומה אסור,
ושמת שלטים בכל מקום שיזכירו.
נגעת בדברים האישיים והאינטימיים שלי.
ואני? ישבתי בצד בשקט.
עשיתי כל מה שאמרת..
והזהרת אותי, שאם אעבור על האיסורים - יהיה לי רע. ושאם אתמיד בדרך שלך- יהיה לי טוב.
ואני האמנתי.
כי באמת כך היה..
לימדת אותי לצמצם.. כל פעם עוד משהו..
עוד ארוחה שיורדת, עוד דבר שאסור,
עד שהגענו לכלום.
ימים על גבי ימים של כלום.
אפילו לא מים.
וכשהיה קשה והבטן קירקרה,
הזכרת לי כמה אני טובה וחזקה.
כמה זה טוב ואיך אני מרזה..
והק"ג באמת התחילו לרדת..
כמה שמחתי..
היית כ"כ גאה בי! על המאמץ וההשקעה..
ואז אמרת לי "למה שלא נמשיך?"
הרי תראי את התוצאה!
ואני הסכמתי.. והמשכתי בדרכך..
אהבתי את התחושה של הבטן הריקה, את הרעב.
לא יכולתי בלעדיו..
אבל אז נוצרה בעיה.
הק"ג הפסיקו לרדת, והצומות נהיו קשים..
ואת ראית שאני סובלת, אז הצעת לי אחרת-
אפשר לאכול מה שרוצים ואח"כ בשירותים מקיאים..
לימדת אותי איך להקיא..
בפעמים הראשונות זה לא הצליח.. אבל אז, ברגע מיוחד שכזה, פתאום זה קרה. השסתום נפתח, והארוחה יצאה..
הרגשתי מוזר, אבל שכנעת אותי שזה מדהים..
ובאמת, אחרי כמה פעמים הרגשתי נפלא!
מן עליונות כזו.. שליטה והצלחה..
בהתחלה זה קרה פעם בשבועיים-שלוש.. אבל מהר מאוד זה הפך לפעם בשעתיים.. לפני ארוחה, אחריה, אפילו אחרי כוס מים..
הגרון כאב ושרף ורציתי להפסיק,  אבל הכרחת אותי להמשיך, הזכרת לי כמה שמחתי כשירדתי, וכמה היית גאה בי.
אז המשכתי.
אבל אז זה הפך איטי.. והק"ג כבר לא כ"כ ירדו..
ואז כעסת עליי והלכת.
הזכרת לי שאמרת שכשאעבור על האיסורים- יהיה לי רע.
ובאמת מאז, לא הפסקת למרר לי את החיים.
כשמך כן את- מפריעה.
מפריעה את מנוחתי,
מפריעה להאמין באמת הנכונה,
צובעת אותה בשחור, מעמעמת..
את מפריעה ופוגעת בכל דבר שאת נוגעת.
הרחקת אותי מהחברה,
פגעת לי בלימודים, בזיכרון והריכוז,
הדרת שינה ימים ולילות מעיניי..
פגעת במשפחה..
פגעת בי.
אבל בכל זאת המשכתי בדרכך. בתקווה שתחזרי אליי. שאצליח ותהיי גאה בי שוב.
אבל את לא.
את רק רואה אותי נאבקת יום יום..
מנסה לחזור אלייך ומנסה לברוח ממך,
ואת מסתכלת מהצד ולא אומרת כלום. לא זורקת אף מילה. לא עידוד ולא תמיכה.. לא ייעוץ ולא עזרה..
אז למה אני עדיין ממשיכה?
כי אהבתי אותך אז ואני מתגעגעת לימים שהיית גאה בי. ומאמינה שאם אתמיד הם יחזרו מתישהו.
ואני עדיין אוהבת.
ושונאת.
כ"כ אוהבת, וכ"כ שונאת..
אוהבת את הבטן הריקה, אוהבת את ההקלה שבאה אחרי ההקאה.. את הגאווה. את המילים הטובות שאמרת כשהצלחתי..
ושונאת..
שונאת אותך שאת מרמה אותי. מסתירה את האמת הנכונה.
שונאת אותך שהלכת בלי לומר מילה.. בלי שלום, חיבוק או תודה..
שאת צופה מהצד ולא תומכת או מעניקה עזרה..
מרחיקה אותי מכל מה ומי שאני אוהבת.
והכי שונאת-
שאני כ"כ רוצה אותך בחזרה..
אני יודעת שאת רק עושה לי רע,
פוגעת והורסת,
רומסת כל דבר שבדרכך.
וגם את יודעת.
ותמיד ידעת שזה מה שיהיה.
אבל את אטומה.
פועלת על פי מה שכווננת לעשות- להרוס.
ואין לך בחירה אחרת, שליטה..

אנחנו צריכות להיפרד.
אני יודעת וגם את יודעת.
אז בואי נעשה את זה על הצד הכי טוב שאפשר..!
בואי נפסיק להילחם אחת נגד השניה..
ניפרד כידידות ולא כאויבות..
בואי תביני ביחד איתי.. גם לי זה קשה..
אבל ביחד תמיד יותר קל.
בבקשה תיהיי איתי בזה.
יד ביד. ביחד לאורך כל הדרך.
בלי לברוח, בלי לשקר.
ביחד עד הסוף.
וגם אחריו.
אני אהיה לצידך ברגעים הקשים של התהליך הזה.
אבל האם את? את תיהיי לצידי?

אוהבת אותך, מתגעגעת, ושונאת כ"כ..