אז הגיע חג הפסח,

וכבר לפני שהוא התחיל, החשש עלה.
מה אעשה? ואם אגיע למצב שלא אעשה שום דבר , האם שוב אפול לדיכאון?

אז לקחתי אומץ וביטלתי את כל העבודות שלי, כמאמנת כושר שמחזיקה קבוצות פרטיות על כתפיה זה לא היה קל, אבל העומס כבר קשה ורציתי קשט, רציתי גם עשייה.
ושוב מצאתי את עצמי יום אחרי יום מיום חמישי שעבר ועד יום רביעי היום , מעבירה כל יום בבית, עם ממש כאבים פיזיים בחזה.
של איך שוב זה קורה, שכשהעבודה נעלמת והשקט מגיע אין כלום, רק בית, רק דממה, רק תחושת דיכאון. 
ועד מתי זה יהיה?
הרי אני בטיפולים מהרגע שאני זוכרת את עצמי, ואני בעצמי לומדת פסיכותרפיה בשיטה הולסיטית, ומשהו שם דפוק. כי מבחוץ אני כל מה שצריך, יפה חכמה מוכשרת, אני אפילו די מחבבת את עצמי הרבה פעמים. אז למה? למה החוסר שייכות הזו? החוסר באינטראקציה, או הבריחה מאינטרקציה? ולמה כל פעם הנפילות האלה והתחושה הככ חזקה שכולם מבינים משהו שאני לא, כי עובדה שהם פשוט מצליחים להתנהל בעולם ההזוי הזה. 
ללכת, לצאת לבלות, לראות נופים, לטייל לשבת בברים, לפגוש חברים, לצחוק , לשמוח,
אפילו זוגיות מצאתי לעצמי, ועדיין אותו דבר. 
הכי קשה לי תחושבת בזבוז הזמן,
הידיעה שהכל קורה ואני יכולה פשוט לקום ולהיות חלק ושיהיה לי כיף, וכאילו שאני לא יודעת איך לעשות את זה.
בא לי להיות רגילה, להיות מסוגלת לעשות דברים של אנשים רגילים.
בלי להרגיש ככ הרבה כאב, תסכול
ובלי לחשוב כל הזמן שזה לא פייר שנולדתי ככה.
על הזמן אומרים, כוח המחשבה, החיוביות, ואני מנסה ככ הרבה, ולפעמים זה עובד, אבל זה כמו מרמה עצמית, את הלא יכול לשקר לעצמך , מתישהו הסכר הזה יתפרק ותרגיש את כל מה שקורה מתחת.
אני מוכנה לגעת בכאב, אני גם נוגעת בו, אבל 13 שנה והמציאות לא משתנה, הבדידות שם , הלבד שם, והשנים עוברות ועוד רגע אני בת 30. אני אפילו לא מאמינה שאני עוד רגע בת 30, ושאני עדיין שם באותו המצב. עושה מדיטציות, ויפסאנה, טיפול, יוגה, מה לא.... שום דבר.... כן יש רגעים שאני מרגישה טוב, אבל מאוד מאוד מעטים. 
לאט מפסיקה להאמין, שמשהו יכול להשתנות
ואולי אני מהאנשים האלה, שהגיעו לעולם לחוות אותו בצורה כזו וככה גם יסיימו אותו...