חולי טרשת חולים ועייפים מדי מכדי לספר את סיפורם, עייפות שהאדם הבריא איננו מסוגל להבין. 'פאטיג' קוראים לזה הרופאים וזה מרגיש כמו מוח שנמס בתוך הראש, כמו"באמא שלכם תעזבו אותי", כמו "בא לי למות" כי הכל חסר טעם ואין נחת או הנאה מדבר בעולם. חולי טרשת עסוקים בלזכור לקחת את התרופות שלהם ולהתפלל שאולי זה יעזור,בלחשוב מהיכן הם יגרדו את ככר הלחם הבאה לילדים כי הקצבה העלובה של ביטוח לאומי לא מספיקה לדבר,בלנסות לארגן את המחשבות וכל הדברים שצריך לעשות כי המוח המחורר לא מצליח להנפיק יכולת חשיבה מאורגנת כבעבר. חולי טרשת עסוקים בהתחבטות בשאלה האם לפנות או לא לפנות לרווחה. זה לא כבוד גדול,זו סנוקרת לכבוד העצמי של כל אדם יצרני וזה פחד קמאי מפני לקיחת הילדים על ידי רשויות הרווחה עצמן. אין להם מושג איך הם ינקו את הבית,אין להם כוח לזוז ואין להם כסף לשכור עזרה. הם לא מספרים על המלחמה וההשפלות של ביטוח לאומי כי הם מתביישים. הם גם מסתירים את הקשיים הכלכליים שלהם  כי הם לא רוצים שתדעו שחם להם מאוד בקיץ, והחום מעורר את המחלה והתסמינים שלה, אבל אין להם מאיפה לשלם את חשבון החשמל האסטרונומי, ושניתקו אותם כבר כמה פעמים. אף אחד לא ניגש וסיפר להם מה עליהם לעשות כדי לקבל את זכויותיהם. הגיעה רק אחות מחברת התרופות שהסבירה כיצד יש להזריק את הזריקות  ולוודא שימשיכו לצרוך אותן. הם לא מספרים לכם שיש להם טרשת נפוצה כי אולי לא תקנו מהם, או שלא תשכרו את שירותיהם,למרות שהם יותר מכולם זקוקים לכספכם  כדי להתפרנס ולפרנס את משפחותיהם, במיוחד אם אין להם קביעות במשרה ממשלתית מרופדת. הם מתמודדים עם דיכאון ,ברמה כזו או אחרת,כחלק מובנה של תסמיני המחלה,ושואלים את עצמם מדוע הם צריכים להמשיך לחיות ולצפות בעצמם אנוסים ונעקדים על מזבח המחלה הזו,מאבדים בכל פעם חתיכה ועוד חתיכה מכבודם העצמי ומתפיסת האני שלהם. הם לא מפורסמים,ובעולם האכזרי והמהיר אין מקום לאנשים שחושבים לאט,שהולכים לאט ושהגוף שלהם כואב רק מלחיות. הם לא רוצים רחמים,רק הבנה. אותנטיות 2.‫#‏העוגן_שלי‬ הוא קמפיין לאיסוף תרומות עבור טיפול נסיוני לחולי טרשת. אנא חפשו את הלינק שמתאים לכם ותרמו ככל שתמצאו לנכון, כי איש אינו יודע מה צופן לו המחר.