אז הייתה פגישה במרפאה עם הצוות ואחי ביחד...
הוסכם על אשפוז בית כזה אצלו.. מחר אני נוסעת אליו לשבוע וקצת עד סיום החופש ואז אחזור לימים של ההכשרה המעשית ואז בסופש אמורה לנסוע אליו שוב.. הדיאטנית נתנה תפריט התחלתי כזה שבנינו ביחד ואחי קיבל העתק.. הוא יהיה איתי בבית כל הזמן.. הרעיון הוא השגחה צמודה לפני, במהלך ואחרי הארוחות.. כרגע זה תפריט אנשורים כי אוכל מסובך לי מדי עכשיו אבל שיהיה.. אני כל כך מותשת מעצמי שכבר לא ממש אכפת לי.. כאילו כן אכפת לי ומאוד אפילו.. אבל אין לי כוח להתנגד וכרגע הדבר היחיד שעומד לי מול העיניים זה לעבור את הימים האלו ולהרגיע קצת את הסביבה... כמובן שיש גם תקווה חבויה שכזו שזה כן יצליח להחזיק גם בבית שלי כשאחזור וששינוי חיצוני שכזה יעזור לסגל הרגל אחר ואולי גם קצת שינוי פנימי בתפיסה.. לא יודעת.. מאוד רוצה שזה יקרה אבל אני סקפטית לצערי...
אני יודעת שהחלמה זה תהליך ארוך וכרגע אין בי כוחות או יכולת להחזיק את התהליך הזה כי כל כולי מכוונת לסיום התואר וכל הכוחות שלי הולכים לשם.. אם אעצור לרכע ואשים את זה כעדיפות שניה ואת ההחלמה כראשונה התואר הזה ילך לעזאזאל ואני לא מוכנה שזה יקרה.. אז כרגע אני אומרת לעצמי שזה רק שבועיים.. שאני אנשוך שפתיים ואעבור את זה.. שזה יחזק אותי קצת ויתן לי כוחות להמשך.. לחודשיים הקרובים.. שהכל יסתדר ויהיה בסדר..
אני מבינה שמשהו חייב לקרות.. אני מבינה יותר ויותר שככה אני באמת לא אגיע לסוף התואר.. אני מבינה שלמרות כל ההקאות וכל מה שקורה אני עדיין ממשיכה לרדת.. שבחישוב קר לפי קצב הירידה הזה בעוד חודשיים אני לא יוכל לעמוד בקבלת התואר כי אני כבר עכשיו מתביישת וכבר עכשיו יש מלא הערות על הירידה הדרסטית ועל שזה כבר נראה ממש לא טוב וממש מדאיג וכל זה אז בעוד חודשיים לפי איך שאני יורדת כל שבוע עדיף שאסתגר בבית ולא אצא החוצה בכלל..  /:
אז לא מדברת על לעלות במשקל.. לא יכולה לחשוב על זה בכלל כרגע... אבל כן מתחילה לקבל לאט לאט שאולי כדאי וחשוב מאוד שלפחות אעצור את הירידה הזו איכשהו.. שלפחות אשאר ככה עד סוף התואר.. אני יודעת שברגע שרכז הכשרה מעשית יראה אותי זה יהיה מאוד מאוד לא נעים.. רק המחשבה על זה מכניסה אותי לחרדות איומות.. כי הוא יודע עליי.. והוא מכיר את הבעיה והסיפור.. והוא ראה אותי בפעם האחרונה ממש בתחילת שנה.. ומתחילת שנה לעכשיו זה באמת שינוי דרסטי.. מאוד אפילו.. ולמרות שאני לא רוצה לראות או לקבל את זה אני חייבת לקבל שזו עובדה... ואין לי כוח לאמירות או לשאלות או למצב הזה בכלל שבו אני צריכה להסביר את עצמי או להגיד למה בעצם הכל בסדר.. כל מחלה נפשית אחרת לא דורשת ממך להיות חשוף בצורה כזו לעיני כל ואין צורך במתן הסברים לאף אחד במקרה ויש החמרה במצב אבל בהפרעות אכילה זה שונה.. וזה מתסכל.. ולא הוגן.. ואפילו מכעיס.. כי כל מה שאני רוצה זה שלא יראו אותי.. להיעלם מעיני כל.. וקורה בדיוק ההפך.. וזה מתסכל.. וזה מרגיש לי שבוחנים אותי לפי החיצוניות.. וזה מכעיס.. וזה עצוב.. ואוף אין לי כוח לזה... ):
אז אחרי החג אני אמורה לפגוש את רכז הכשרה מעשית.. ולא בא לי.. ויש מלא חרדות.. ואין לי כוח לזה... ואני רק מקווה שזה יעבור בשלום...    /:
אז לעצור את הירידה נשמע לי הכרחי וחשוב בהחלט.. מוכנה לעצור כרגע את הירידה.. מוכנה לכל מה שיעזור לי לסיים את התואר שלא כולל בתוכו עלייה במשקל... ):
הלכתי לקנות אתמול בגדים... שעתיים של תסכול וסטירה של מציאות שכזו עברו להם לפני שפניתי לחנות בגדים אחרת... שהשלמתי עם העובדה שכרגע אי אפשר לקנות יותר בחנויות האלו.. וזה עצוב לי.. זה עצוב לי מאוד לקלוט עד כמה אני לא רואה את עצמי.. עד כמה הראייה מעוותת.. עד כמה למרות שאני מבינה ויודעת את כל זה אני עדיין לא מצליחה אחרת... 
אז קניתי מכנס וחולצה.. ןהלכתי לבקר את אמא לפני החג.. ואמרתי לה שלא אגיע בערב.. שאני מעדיפה לחסוך מעצמי את כל הביחד הזה סביב שולחן ערוך מלא באוכל.. שאני מעדיפה לחסוך את זה ממני ומהם.. ושתבין אותי.. והיא הבינה.. וזה כל כך דפוק אבל זה יה הכי נכון לי... לא רוצה מבטים ולא רוצה לשים את עצמי במקום מסובך וקשה כל כך עבורי.. יש לי מספיק גם בלי זה... 
אז נשארתי בבית עם הקטנים שלי.. כמו כל יום רגיל אחר.. ובאופן מפתיע אפילו לא היה לי רע בכלל.. לא הרגשתי שאני מפספסת משהו.. אולי כי גם לא היו קולות של ליל סדר מכיוון השכנים אז לא הייתה שום אווירה של חג באוויר וזה עזר לי לשכוח שזה בכלל חג.. בדרך כלל כשאני מחליטה להישאר בבית ואני שומעת את השכנים אז יש לי צביטה בלב ועצוב לי קצת על שהחלטתי להישאר לבד ושאני לא עם המשפחה אבל אתמול זה לא קרה וזה בהחלט עזר לי לא לחשוב יותר מדי ולא להרגיש פספוס..
כשיהיו לי ילדים ומשפחה משלי אסגל לנו חגים.. משהו שלנו כזה.. כרגע זה מה שיש.. וזה בסדר..
אז זהו...
סתם עדכון חופר על מה שקורה בימים אלו..
מחר בבוקר טסה צפונה לאחי..
ו...
יהיה טוב... חייב להיות...
שיהיה חג שמח לכולנו..
ואמן שנצא סוף סוף מעבדות לחירות..