עברו כבר כמעט חמישה שבועות מהניתוח - כריתה דו"צ באמצעות מותחנים, הייתי כבר במילוי ראשון אצל הפלסטיקאי, הוא אישר לי לחזור להליכות, ומיום ראשון חזרתי לצעוד מידי יום שבעה קילומטר, מרגישה בריאה, נכון יש לי עוד דרך, עוד ניפוחים, ניתוח נוסף להחדרת השתל הסופי ושחזור הפטמות אך מרגישה כאילו אני אחרי הכול, מרגישה בריאה ובכול זאת, רוצה לשתף בתחושות לא פשוטות, בעיקר עצב ואי שקט.


עלה בדעתי כי כול תהליך ההחלמה, הטיפולים הכימותרפיים, שלושת הניתוחים והאישפוזים בחצי שנה האחרונה כול מה שקשור בהתמודדות הפיזית היה בבחינת הליכה על צוק בשביל צר על פי תהום, היה צורך להיות מאוד מאוד מרוכזת בדרך ובצעד הבא לא היה מקום להביט לתהום. לעיתים הוסט המבט (עלו מחשבות על התהום, הפחדים) אך מיד החזרתי אותו לנתיב שעלי לעבור בריכוז גדול בצעד הבא ובצעד הבא, הייתי כולי מגוייסת גוף ונפש בצעד הבא לקראת ההחלמה. בימים אלה אני מרגישה אחרי הצוק, אחרי השביל הצר.


מרגישה שסיימתי את הדרך שהעמידה אותי בסכנת נפילה בהקשר הפיזי, ולכן, חשה שאני מעזה להביט לתהום והפעם אינני בטוחה שאני רוצה להסיט את המבט, כעת אני מרגישה שאני רוצה להישיר מבט, למרות התחושות הלא פשוטו שעולות, להבין היטב מה עברתי כדי לקחת מזה הלאה. ואז עולה השאלה מה לקחת הלאה ועצם המחויבות לקחת הלאה מעלה תסכול חדש האם השיעור שאני לוקחת משמעותי ועוצמתי מספיק לאור ההתמודדות.


מכירות את המחשבות?