בא לי לבכות, לצעוק, להתפרק, בא לי שהיה לי מישהו שירים אותי יחבק אותי ויגיד לי היי הכל היה בסדר, זה יעבור אני פה איתך .
אבל אני הדפוקה! אני לא נפתחת לאנשים,
לא מראה להם חולשה מרחיקה כמה אפשר.
 אני פשוט ריקנית מכל דבר אפשרי כל כך כואב לי  ושורף לי בלב אני מרגישה כישלון,
מרגישה שלא משנה מה אני יעשה בחיים שלי לא יצא ממני כלום.
אני לא ילדה שמתפרקת ליד אנשים אני גם לא בוכה ליד אנשים או בוכה בכלל להפך אני רק מחכה להגיע למיטה למקום השקט והבודד שלי איפה שכל המחשבות שלי עולות ופשוט לבוכה. אמרו לי פעם שלבכות זה חולשה, הם צודקים שאני בוכה אני מרגישה כלכך פגיעה חסר הגנה  אולי בגלל זה אני לא נפתחת לאנשים,
אולי בגלל זה אני תמיד מחייכת ליד אנשים ומראה כמה ש"החיים יפים " שבעצם כל מה שבא לי לעשות זה לברוח למקום רחוק, מבודד ולשבת לבד בשקט של עצמי ואז זה מכה בי אני פשוט משקרת, משקרת לעצמי ומשקרת לאנשים סביבי,אני מחייכת אליהם ואומרת להם כן הכל בסדר ,לא קרה כלום, מה יש לכם החיים פשוט מושלמים. אבל הם לא ואז אני משקרת לעצמי זה יעבור זה רק תקופה כזאת זה קורה לכולם אבל עובר שבוע, שבועים, חודש, חודשים והריקנות פשוט לא עוברת.. וזה רק גובר עם הזמן הלבד, הרצון הזה שמישהו ירים אותי ויחבק אותי ואז אני מבינה שזה לא יקרה שתמיד יעדיפו אחרות על פני כמו כל פעם, לא משנה מה אני יעשה כמה יפה אני היה ,כמה ילדה טובה אני היה ,אני תמיד היה לבד כבר לא אכפת לי מכלום לא מבנים לא מחברות שלא מבינות אותי.
פעם אמרו לי מה חסר לך בחיים הא, הכל מושלם אבל לפעמים בא לי לפתוח להם תעיניים ולהגיד להם היי, תתעוררו על החיים שלכם!! זה שאני מחייכת וצוחקת לא אומר שטוב לי... זה שיש לי כסף וחברות לא אומר שאני מאושרת.. אני עוד מחפשת תאושר שלי שאני ימצא אותו אני יודיע לכם.