אז יום רע היה היום... 
במרפאה אמרו שאני חייבת אשפוז מותאם להפרעות אכילה בהדסה.. אשפוז קצר הוא לא יעיל והוא לא פיתרון ועכשיו הפיתרון היחיד זה אשפוז ארוך בהדסה.. אמרתי שאין סיכוי.. שאני לא עוצרת עכשיו את הלימודים.. הם אמרו שאין כאן בכלל עניין של לימודים יש עניין של חיים ומוות.. (חייבת רק לציין שאני בבי אם איי תקין.. ממש על הגבול התחתון אבל עדיין נחשב תקין... הזוי מה שהם אומרים ואני באמת לא מבינה את זה... נכון שירדתי המון.. נכון שפיזית החולשה והכל זה סימנים לא טובים.. מבינה.. אבל מכאן ועד אולטימטום של אשפוז או הפסקת טיפול זה מוגזם... זה היסחפות... זה בעיקר מרגיש שהמצב פחות טוב והם אומרים לי ביי.. ככה זה מרגיש... ) אמרתי שמבחינתי לעצור שוב את הלימודים זה שווה למוות.. שזה לא יקרה.. שביוני אם המצב עדיין יהיה כזה אסכים להתאשפז אבל כרגע אין סיכוי...
קבעו איתי שוב פגישת צוות לשבוע הבא.. כבר הבנתי לפי השיחות היום שהפגישה תהיה לשם הודעה על הפסקת טיפול.. כתבתי למטפלת שלי הודעה שאם הפגישה עם כולם שבוע הבא היא למטרה הזו אני מעדיפה שלא תהיה פגישה כזו ואגיע רק להיפרד.. שלא תשים אותי במקום הזה כי שום דבר טוב לא יצא מזה..
היא כתבה לי בחזרה שניפגש רק שתינו ולא תהיה פגישה עם כולם.. זה די ווידא לי את מה שידעתי.. כתבתי לה עוד הודעה שאני מבינה אותם.. שתודה לה על הכל ואודה לה אם תוכל להודות גם ליתר הצוות בשמי.. אבל אני לא טובה בפרידות ואני לא אגיע שבוע הבא... שאני מקווה שהיא מבינה אותי..
אז זהו... אין יותר טיפול..
ואני לא יודעת מה אני מרגישה בנוגע לזה.. 
שנתיים בערך שאני שם.. קצת מעליב.. פוגע.. וגם מובן.. גם לא מובן... לא יודעת...
כרגע אני בעיקר מנסה להדחיק ולחשוב מה ואיך הלאה.. לא להרגיש את זה.. לא לתת לזה להפיל אותי יותר ויותר עמוק... מקווה שאני באמת אצליח לא לתת לזה להפיל אותי... 
מנסה למצוא את הטוב... מנסה...
לא יודעת מה יהיה איתי.. מקווה שיהיה טוב..
מקווה להוכיח לעצמי ולכולם שסיימתי תואר ואני בסדר ואני מצליחה להחזיק חיים.. מקווה...
יהיה טוב נכון?...
חייב להיות...
חייב... 
אפאטיות... זה מה שיש כרגע..
ואולי זה דווקא טוב..
שומר עליי ממני...