בתוך כל הטירוף של התקופה האחרונה אתמול אחי אמר לי כמה מילים בטלפון שהולכות איתי מאז...
הייתי איתו ועם אחיינית שלי ביום רביעי, ביקור קצרצר כזה..
הלכנו איתה למסיבת יום הולדת של ילד מהגן שלה.. (היא בת 4)
זה לא מעכשיו שקשה לי מאוד עם ההתנהלות של אחי איתה מבחינת אוכל.. הוא האבא הכי טוב בעולם.. באמת.. אין אהבה כזאת.. אין דברים כאלו.. אבל באמת...
הוא מקפיד על אוכל בריא.. על מתוקים רק בסופש.. על כן ולא שנתפס אצלה כמותר ואסור.. וזה מחרפן אותי.. ממש.. אמרתי לו כבר בעבר שלדעתי זו לא התנהלות נכונה כי ראיתי איך בסופש הילדה אוכלת רק מתוקים וממתקים ולא אוכל כי בסופש מותר.. ואני רואה את הכמיהה שלה והרצון לכל מה "שאסור".. ואני רואה שזה עושה לה לא טוב.. הוא אומר שזה לא מגיע ממקום של שמן או רזה אלא באמת ממקום של בריא ולא בריא.. שכל הורה שם גבולות כי חייב.. כי היא מאוד אוהבת ואם יהיה מותר הכל תמיד אז היא תאכל רק את זה.. קשה להסביר שזה לא בדיוק נכון.. שהוא צודק אבל גם לא צודק.. שמשהו בהתנהלות שלו לקוי.. ממש לקוי..
אז ביום הולדת היה לה מותר.. והיא אכלה קצת ממתקים.. בעיקר חטיפים.. ואז היא ביקשה ממנו בורקס.. והוא אמר לה לא.. וכנראה היה לו לא נעים ליד כל ההורים אז הוא הציע לה קרואסון קטן במקום.. והיא לקחה.. אכלה 2 ביסים וויתרה על זה.. וחזרה לשבת עם כל הילדים.. קצת אחר כך הוא יצא רגע לדבר בטלפון.. היא בדיוק באה לכיווני.. הסתכלה שוב על הבורקסים ושאלתי אותה אם היא רוצה, היא אמרה לי שכן אז אמרתי לה קחי חיים של דודה זה בסדר תאכלי..
היא אכלה חצי ואז אבא שלה נכנס שוב וברגע שהיא ראתה אותו היא נתנה לי את הבורקס והסתירה את הפה עם הידיים כדי שאבא שלה לא יראה מה היא אוכלת.. נשבר לי הלב.. ממש.. וכעסתי.. ממש..
והוא שאל אותי מה יש לה ולמה היא עושה ככה עם הידיים על הפה.. סימנתי לו שזה בגלל שהוא נכנס.. הוא קלט פתאום מה קרה והרגיש נורא.. אמר לה שמותר לה מה שהיא רוצה.. היה מזועזע מעצמו.. ראיתי שהוא פתאום הבין.. אבל ממש הבין.. שמשהו כאן ממש לקוי..
אמרתי לו שאם היא מחביאה אוכל זה רע.. הוא הסכים איתי ואמר שזה חמור..שאל אותי אבל מה?.. בלי גבולות?.. זה לא ממקום של שמן רזה זה באמת לחנך לאוכל בריא... עניתי לו שזה בסדר ונכון לחנך לאוכל בריא אבל משהו במסר שעובר אליה עובר מאוד לא נכון.. והוא צודק.. זה באמת חמור מה שקרה הרגע.. ושהוא חייב לעשות שינוי.. שבין אם נרצה להתעלם מזה או לא הפרעות אכילה רץ אצלנו במשפחה והטיא נמצאת בקבוצת סיכון והוא חייב לשנות.. ולשים לב.. והיא ילדה מדהימה..
הוא הסכים כמובן.. והקשיב.. בעיקר הקשיב.. וראיתי שקשה לו.. ורע לו.. ושהוא הבין.. באמת הבין..
היום הולדת הסתיימה.. למחרת כשהייתי בדרך הביתה הוא התקשר..
אמר לי שלא הספקנו לדבר אבל הוא חייב להגיד לי כמה דברים..
דבר ראשון זה שהוא רוצה להודות לי על אתמול ומה שהיה עם תמר.. מה שאמרתי לו.. שזה הולך איתו עד עכשיו.. שהוא הולך לעשות שינוייים.. שאין יותר אסור ומותר.. הכל מותר.. הוא יתחום את הכמויות וימצא דרכים אחרות להסביר כמה חשוב אוכל בריא אבל שינוי חייב להיות כאן והוא יעשה את זה.. שהוא ממש מפחד אבל אסור לו להיכנס לפחד הזה כדי שלא ישתק אותו ובעיקר הוא הולך לנתב את זה לתיקון המצב.. קצת הייתי בלי מילים אבל בעיקר חיזקתי אותו ושמחתי שאלו התובנות שהוא הגיע אליהם..
ואז הוא אמר לי "ועוד דבר.. את חייבת לעבור את הגל הזה ואת חייבת להיות בחיים.. את חייבת לחיות.. את חייבת להיות כאן ולהיות אמא כי את תיהיי אמא מדהימה... ואני רוצה לקחת חלק ולהיות עבורך.. אני רוצה לעזור.. תחשבי לפחות על משהו אחד שאני יכול לעזור לך בו......"
הוא אמר עוד כמה דברים ואני בעיקר רציתי למות.. זה כל כך צבט... 
כמו איזו כאפה כזו שהעירה אותי.. כאילו קלטתי פתאום מה היקרים לי חושבים ומרגישים לגבי מה שקורה לי.. "את חייבת לחיות.." אני בכלל לא חושבת שאני עומדת למות..  ):
"את תיהיי אמא מדהימה.." על מה אתה מדבר?.. אני האדם הכי נוראי שיש בעולם הזה... בטח לא אדם שיכול לתת עצות אז למה אתה מקשיב לי בכלל?...  /:
הוא נתן לי להרגיש חשובה.. שאני חשובה לו.. ללא קשר בכלל למחלה שלי או למצבים אליהם אני מגיעה.. הוא מדבר איתי כמו אדם רגיל שיש לו מה להציע.. הוא מתעניין בדעות שלי.. בנקודת המבט שלי בנוגע לכל כך הרבה דברים בחיים האלו.. פתאום קלטתי שהוא באמת מקשיב לי.. שהמילים שלי באמת משמעותיות עבורו.. שזה לא בדיוק כמו שרציתי לחשוב או שחשבתי.. שהוא לא מדבר איתי כי הוא חייב או כי הוא מנסה לשפר לי את ההרגשה.. הוא באמת רוצה לשמוע... הוא באמת מרגיש שיש לי מה להציע לו... וזה צובט להבין את זה... ממש צובט...
אז זה מלווה אותי מאתמול... ולמול ההכחשה הזו שלי והייאוש והוויתור והשנאה העצמית והאמירה הזו של הכל יהיה בסדר... למול כל זה יש את אחי.. ואחיינית שלי... וההבנה שאני יקרה להם גם אם לא בא לי להבין את זה או להודות בזה.. אני כן חשובה עבורם.. משמעותית עבורם.. 
כמה מוזר זה להרגיש משמעותית ככה עבור מישהו...  
ופתאום אני חושבת יותר ויותר על החלמה.. על הרצון באמת באמת להלחם בזה ולנסות לשים את זה מאחורי.. להסכים לאשפוז הקצרצר הזו ולו רק כדי לשבור את המעגל הז שאני נמצאת בו כרגע ולנסות לבנות הרגל אחר.. אני מתה מפחד.. ממש אבל...
אבל אני גם באמת רוצה שיהיה אחרת.. אני באמת רוצה להיות בסדר.. אני באמת רוצה להחלים.. ולא הרגשתי את הרצון הזה כבר הרבה מאוד זמן.. ומאז השיחה הזו עם אחי זה מתחיל לתפוס קצת יותר מקום.. להדהד יותר... וזה מוזר לי כי הכל היה מאוד ברור עד עכשיו..
ההיגיון הלא הגיוני היה הדבר העיקרי שליווה אותי לאחרונה ופתאום יש גם קצת משהו אחר.. חשיבה אחרת.. רצון אחר.. איזשהי הסתכלות אחרת על החיים.. רצון אחר מהחיים...
אז לא אשקר ואגיד שפתאום אני אוכלת וכאלה.. כי זה לא עובד ככה... כי עדיין אוכל מפחיד אותי מאוד... אבל מאוד.... אבל כן יש בי רצון שלא היה שם לפני.. יש רצון להלחם בזה באמת..
ולמרות תחושת האכזבה העצומה הזו בנוגע לעצמי על שלא מצליחה לבד וצריכה את האשפוז הקצר הזה אני מנסה להסביר לעצמי שזה עדיף על משהו ארוך.. שזה יהיה קרש קפיצה.. יעזור לי לנתק את עצמי מהמצב הקיים ולתת סיכוי למשהו אחר להיכנס...
מתה מפחד.. אבל אולי זה פחד טוב...
אולי זה אמור להרגיש ככה..
כבר ממזמן הרגשתי שמשהו בהתדרדרות האחרונה הוא אחר.. שונה מפעמים קודמות..
וזה באמת ככה... אולי הפעם בדיוק כמו שזה היה אחר בכיוון הרע זה יהיה גם אחר בכיוון הטוב..
אולי זה קשה ככה כי זה אמיתי יותר.. 
אולי...