פסיכולוגית:
אסוציאציות:
-סיפרתי על היום המתיש וההתמודדות שלי מול החזרה הביתה וההרגל שבא בעקבות יום מתיש+חזרה הביתה=התקף אכילה.-דיברנו על קמצנות או חסכנות, איפה הגבול? -דיברנו על אמא שלי והיכולת שלי להתמודד בלעדיה בשונה מפעם. - . -על ליצור לעצמי חברויות חדשות.
 
אסוציאציות בהרחבה:
היום המתיש וההתמודדות שלי מול החזרה הביתה וההרגל שבא בעקבות יום מתיש+חזרה הביתה=התקף אכילה- אז אתמול הייתה לי התמודדות מדהימה עם הרגל ישן נושן. היה יום משעמם בטירוף, לא היו לקוחות לא היה יותר מידי מה לעשות, בנוסף לזה המוכרות שבדוכנים לידי הכירו אחת את השניה אז הן הדגישו לי את זה שהייתי לבד, ואת זה שמשעמם לי. זה מתיש להיות הרבה זמן בשיעמום. אז חזרתי לדירה שעה של נסיעה של אטובוסים בקצה השני של העיר, הייתי רעבה ממש+ מותשת ועייפה, הגעתי לדירה 2 פרוסות לחם עם טחינה וטופו, הרגשתי שזה לא מזיז לי כלום ושאני עדיין מורעבת. הייתי חייבת לטוס לרכבת חזרה לבית של ההורים. פה זה מתחיל, בדרך לרכבת כבר התחלתי לחשוב על הסנדוויץ' שאני אקנה שם, שהוא ממש גדול, ואז חשבתי על זה שאין מצב שאני אצליח לאכול רק חצי ממנו ושאני לא צריכה לאכול את כולו, וגם ככה כשהגעתי לא היה לי זמן לכלום הרכבת שלי בדיוק הגיעה ורצתי לרכבת. עייפה רעבה ורוצה כבר להגיעה הביתה לשבת מול הטלוויזיה לנוח ולאכול. ואז שמתי לב שאני בדיוק בשלב של לפני התקף האכילה, אני יוצרת לעצמי מחשבות על ההתקף.  הסיטואציה הזאת היא סיטואציה שאני רגילה אליה, בתקופת בית ספר, תקופת עבודה או תקופות קשות, כשאני חוזרת הביתה זאת השיגרה טלויזיה ואוכל. זה ה"פינוק".  לפני שבוע בפגישה עם הדיאטנית היא אמרה לי לשלוח הודעה לפני שאני חוזרת הביתה למישהו. אז שלחתי לה. שלחתי לה את כל המצב שבו אני נמצאת מהבוקר והעבודה, ואחרי העבודה, ומה שאני מרגישה עכשיו, ושאני רוצה ללכת הביתה ולשכב מול הטלויזיה ולאכול מצד אחד ומצד שני אני יודעת שהכי נכון יהיה לי להכין לי סלט חביתת עדשים 2 פרוסות לחם וטחינה. ואז ברגע שכתבתי לה את זה, הארוחה המסודרת  נשמע לי הרבה יותר טוב מארוחה לא מוגדרת מול הטלויזיה. וזה השקיט אצלי משהו מסויים, למרות שעדיין הייה תחושה שאני הולכת לפספס משהו אם אני לא יענה על הצורך שלי ללשבת מול הטלויזיה עם האוכל. בסוף הכנתי לי אוכל מסודר, ישבתי אם אמא שלי ליד השולחן, אומנם הטלויזיה הייתה פתוחה (כן ההורים שלי קנו טלויזיה מול השולחן אוכל) אבל אני לא הייתי במצב של נפילה. של חוסר שליטה.
לסיכום, זה היה חיזוק שריר מול הרגל, היכולת שלי עכשיו להתמודד עם הרגלים ישנים הרבה יותר גבוהה מפעם, כי אני בראש הרבה יותר שקט ורגוע. זה הראה לי אפשרות איך נכון להתמודד ולשבור הרגל ישן. 
אמא שלי והיכולת שלי להתמודד בלעדיה בשונה מפעם- אחרי שירדתי מהרכבת דיברתי עם הדיאטנית שלי קצת בהודעות ואמרתי לה שאני אשתף את אמא שלי., אז שיתפתי את אמא שלי במה שעובר עלי, התחלתי בזה שבסופ"ש לא כתבתי ביומן מעקב למרות שהדאטנית בקשה ממני, אבל אמרתי לה שאני עכשיו במצב קשה בגלל היום שעברתי ושאני מרגישה שאני רוצה לחזור הביתה ולאכול ושהולך להיות לי התקף. ואז היא נתקע משום מה על זה שלא כתבתי בסופ"ש שזה היה מאוד שולי בדברים שאמרתי והיא ממש תחקרה אותי, על אם אכלתי יותר מידי בארוחת שישי, אם נישנשתי יותר מידי בין הארוחות.ומלא שאלות קשות שהם גם לא רלוונטיות. ובשונה מפעם יכולתי לעצור אותה להראות לה שהיא לא מתייחסת למה שאני צריכה שהיא תתן לו ייחס. למרות שאמרתי לה את זה, עדיין לא היה ייחס לסיטואציה שהייתי בה. יאמר לזכותה שהיא עזרה לי להכין את הארוחה:)
לסיכום:  למרות שלא הרגשתי שאמא נותנת לי את המענה הרגשי שאני זקוקה לו ושחיפשתי כששיתפתי אותה במה שעובר עלי, עדיין לא התפרקתי ולא נשברתי (כמו שהייתי בעבר) בגלל זה וידעתי לנסות לדייק אותה, ולהעזר בה במה שהיא כן יכלה לתת לי. אוהבת אותה

קמצנות או חסכנות, איפה הגבול?- קמצנות חסכנות, אני בתהייה גדולה בתקופה האחרונה לגבי מה אני, מתי אני חסכונית ומתי אני קמצנית, מתי משהו עושה לי טוב ומתי לא. מתי אני מאפשרת לעצמי, ומתי אני מונעת מעצמי למען אידאולוגיה וברמה כזאת שהיא פוגעת בי או מקשה עלי. אז דיברנו על כך שאני אוספת ירקות בשוק בסוף היום מהארגזים בצד או מהזבל, (ירקות שהם מיועדים למאכל פשוט יש בהם או פגם קטן או שלירקן אין זמן למיין את הארגז בין ירקות ופירות רקובים לטובים ואז הוא זורק גם הרבה ירקות טובים) אני לא מרגישה שזה פוגע בי עצם האיסוף עצמו של הירקות, או הירקות עצמם, או המראה העני/הנזקק/המלוכלך של לאסוף מהזבל, אני יודעת מה אני ומי אני. אבל מה שכן מפריעה לי זה שאני לא מצליחה להסתיר את זהותי האשכנזיהעינייםכחולות שלי ולמרות שאני מתלבשת בלבוש שחור ולא צמוד, עדיין אנשים קולטים אותי כאחת שלא מתאים לה לעשות מעשה שכזה, וכבר היו לי מכרים שירקנים התחילו איתי או שמישהו הביא לי פעם 50 שקל ליד (כמובן שלא לקחתי!) או שירקנים הביאו לי הרבה סחורה שלהם. ומה שמרתיח אותי זה שאני יודעת שזה רק בגלל המראה החיצוני שלי! אני רואה אנשים אחרים אוספים ירקות שהם נראי פחות איך לומר אסטטיים ממני קשישים כהיי עור ועוד.. וזה מעצבן אותי ממש, היו פעמים שהבאתי מה שירקנים הביאו לי לאנשים אחרים שנראה שהם צריכם יותר ממני. טוב יצאתי ממה שבאתי להגיד בכלל, מה שרציתי להגיד שעצם לאסוף ירקות לא מפריע לי אבל אנשים מטרידים אותי, וזה כן מפריע לי. אז השאלה היא האם הגיע הזמן לקנות ירקות פשוט ולהמנע מהצקות או להמשיך באידאולוגיית אני אוספת ירקות טובים שנזרקים סתם לזבל.  אז ברור שלהמנע מהצקות. עכשיו זה לא באמת שאלה של קמצנות או חסכנות, זה שאלה של מתי האידאולוגיה והאמונה שלי במשהו עושה לי רע ולא טוב, מתנגשת עם העולם. כמו במקרה הזה, עם כל הכבוד לירקות העצובים שנזקרים סתם, יש אנשים חארות שהם חושבים שאני ילדה מסכנה שאפשר לנצל אותה. 
או אידאולוגיית הלא להוריד שיער שלי, אני באמת חושבת שאני לא אמורה להוריד שיער, ושנשים בכללי נקלעו לעולם שבו אידאל היופי נוגד את הטבעי שלנו, ואנחנו לא אמורות להסכים לזה. אז נכון ובאמת הרבה זמן (כמעט כל החורף) לא הורדתי שיערות בכלל משום מקום והרגשתי מעולה עם זה, גם עם חבר שלי, ובעיקר עם עצמי, אבל עכשיו הקיץ, והמוסכמה החברתית של בנות חייבות להוריד שיער בבית שחי, או שבת עם שיער בבית שחי זה מגעילדוחהמעוררחלחלה וכל השיט הזה שהכניסו לנו לראש מבייש אותי, ואני מוצאת את עצמי לא מעיזה ללבוש חולצה קצרה לעבודה כי יש לי שיערות בבית שחי. אז נכון, אני כן חושבת ומאמינה באמונה שלמה שנשים צריכות להיות גאות בערוותן, 
הייתה פה הפסקה, אבל אני אמשיך.
לסיכום: חסכנות/ קמצנות= מאפשרת לעצמי בחוכמה/ מונעת מעצמי בצורה מזיקה. לחסוך זה לא אומר מבחינתי לא להוציא כסף בכלל, זה אומר להקשיב לעצמי, האם אני צריכה את זה או לא, אם אני פוגעת בסביבה ואם אני נפגעת בעצמי יותר משאני פוגעת בסביבה. אני יכולה לקנות מוצר יקר ולדעת שהוא נשאר להרבה זמן, ואני יכולה לפעול ללא אמת מסויימת שלי אם אני מרגישה שלחיות ביחד איתה פוגע בי יותר מלחיות בלעדיה. קמצנות זה אומר, שאני לא מסוגלת לקנות את החסה ב4 שקלים כי פעם קודמת היא עלתה לי 3, אבל אני ממש רוצה חסה. (בבקשה לא לשפוט אותי אני יודעת שזה דפוק)  אבל אני נורא מתאמצת להתעלות על המחשבה הקמצנית שלי ולמצוא את האיזון ולהתעלות על עצמי, נגיד שלשום לא הכנתי לי ארוחת ביניים, אז הרשתי לעצמי לקנות מיני כריך בארומה. ואני קונה לי קפה הפוך. אבל למשל הקפה הפוך לאחרונה אני קונה כל יום כי אני התחלתי לעבוד וזה מצטבר לסכום של כמעט מאה שקל בשבוע, ועל מה?! קפה, שהוא לא באמת מעורר אותי, ובתכלס זה לא בריא ועדיף לי לשתות מים? אז נגיד זה מותרות. אפשר לוותר. ובכל זאת, לשים לב, מתי אני לא מאפשרת לעצמי וזה פוגע בי. ולא צריך להתייחס לכסף בצורה כל כך קשה. כן חשוב לחסוך ולא להוציא על שטויות ולהיות עם יד על הדופק, אבל הכל בסדר. 




ליצור לעצמי חברויות חדשות-  חברה שלי אומרת לי שזה לא באמת כזה קשה ליצור חברויות חדשות. אבל מבחינתי זה ממש קשה. חברויות בקטנה, אין לי בעיה. אבל מישהי שתכיר אותי. את כל מי שאני ובעיותי. זה ממש קשה. 
לא הספקנו לדבר על זה הרבה.  אבל זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו יותר.
זה חשוב לי חברויות, ולהיות עם אנשים. זה חשוב לכל אחד נדמה לי, לא להיות לבד.