אז דיברתי עם אמא...
לא בטוחה אם הופתעתי או לא מהתגובה... נראה לי שזה חצי חצי כזה..
החלק השיפוטי שלי ציפה לכעס ואכזבה והאשמות על ששוב אני מגיעה למצב הזה.. מששוב אני מפילה עליה הכל.. ששוב אני עושה שטויות ועוד מלא דברים שלא אכתוב עכשיו...
החלק ההגיוני יותר ידע שהיא תבין.. שזה משהו שהיא כן יכולה להיות בו עבורי כי זה נותן לה תחושת יכולת.. שהיא מועילה.. יעילה.. שיש לה דרך בה היא יכולה לעזור לי.. זה לא שם אותה במקום חסר אונים.. להפך.. זה נותן לה תפקיד ומקום ויכולת להרגיש שהיא עושה עבורי ולא עומדת מהצד בתסכול על מה שקורה ואין בידיה לעשות כלום.. 
אז אמא הייתה מדהימה... אמרה שלא אדאג מכלום.. ששום דבר לא ידאיג אותי.. שהבית יהיה בסדר.. הכלבים יהיו בסדר.. העבודה תחכה לי.. הכל יהיה בסדר ושאני צריכה לחשוב רק על לטפל בעצמי ולהרגיש טוב יותר.. ששום דבר אחר לא חשוב.. שהיא תדאג להכל.. שלא יחסר לי כלום באשפוז והכל יחכה לי כשאחזור... 
זה באמת הרגיע אותי.. במקביל קצת לקח אותי למקום הזה שחושב שבטח שהיא תעדיף אותי רחוק מכאן.. ככה אני הבעיה של מישהו אחר ולא שלה... ככה קל יותר..
מבינה שזה לאוו דווקא נכון.. מבינה שאמא באמת דואגת ובאמת שזו הדרך היחידה שלה לעזור כי אני לא באמת נותת לה דרכים אחרות בהם היא יכולה לעזור לי כרגע.. מבינה..
ובכל זאת יש חלק שהיה רוצה שהיא פשוט תחבק אותי חזק ולא תזוז ממני עד שיהיה קצת יותר קל.. באותה מידה שרוצה אותה לידי רוצה אותה רחוק ממני..
אוף כמה שהקשר שלנו מסובך... כמה אכזבות ופגיעות בחלקים כל כך מהותיים בחיי למול רצון וצורך חזק כל כך לשכוח את מה שהיה... אמא שלי אישה מדהימה עם מעט יכולות להתמודד באמת עם המציאות.. ממנה למדתי להדחיק כל כך טוב.. להתעלם מעולם ובעיקר מעצמי...
גם היא עברה המון.. חיים קשים נפלו בחלקה.. היא עושה את הכי טוב שלה.. באמת..
עצוב לי להבין שהכי טוב שלה פגע בי כל כך.. שהכי טוב שלה נשאר עם הבחור ההוא שעשה לי את מה שעשה.. שהיא ידעה מה קרה.. נפרדה ממנו ליומיים ואז חזרו להיות ביחד.. ואני שיחקתי את המשחק של המשפחה המאושרת.. למשך שנתיים...
והנה אני שוב נזכרת ושוב כועסת על עצמי כל כך שלא יכולה להניח לזה.. שמספרת לעצמי שאני במקום אחר וכבר שכחתי ומגלה שוב ושוב שזה עוד בועט בי כל כך חזק..
ואני לא יודעת איך גלשתי לזה בכלל עכשיו.. אוף.. 
סערה.. זה מה שיש בי עכשיו..
סערה ענקית..
מסתבר שכולם שמעו על האופציה הזו.. אפילו מנכל הרשת מדבר עם אמא כבר כמה ימים כי הוא ראה אותי אחרי הרבה זמן שלא והוא דואג.. אמא סיפרה לו והוא אמר לה להגיד לי שלא אדאג לכלום.. שאטפל בעצמי.. שהעבודה מחכה לי והמקום שלי שמור ושאין לי מה לדאוג.. (הוא יודע עליי מאמא עוד לפני שהתחלתי לעבוד כאן.. הם חברים טובים ויצא להם לדבר.. לא הכי מוצא חן בעיניי.. די פדיחה למען האמת לגלות את זה.. אבל אני מניחה שגם אמא צריכה מישהו לדבר איתו ואני לא יכולה למנוע ממנה את זה או לכעוס עליה על זה.. פשוט סתם מבאס ולא נעים אבל שיהיה...)
האמת שהוא יצא ממש מקסים כי זו תקופה של שיא העבודה כדי לא להיות בה.. וזה לא מובן מאליו שזו תהיה התגובה שלו.. עדיין הייתי מעדיפה שהוא לא ידע בכלל אבל זה מה שיש אני מניחה...
אז יוצא שדי כולם בעד שזה באמת יקרה.. שאני כן אתאשפז.. שאתחזק קצת ואחזור..
תוהה אם הם באיזשהי אשליה שאחזור משם בריאה כי זה ממש לא מה שהולך לקרות.. אבל בסדר.. אני מניחה שאנשים מספרים לעצמם מה שעוזר להם להרגיש טוב עם עצמם ועם המצבים בהם הם נתקלים בחיים.. שלהם או של הסביבה...
אז אני הולכת ביום שני עם תחושה פנימית חזקה שכנראה באמת אין לי ברירות כאן.. ושאם לא יהיה שיפור אני כן אצטרך להתאשפז לזמן קצר...
משהו בי עדיין מקווה שזה לא יקרה.. החלק המציאותי יותר יודע שאין שום שיפור.. להפך..
אולי משהו בי מקווה שזה יעזור.. רוצה שזה יעזור..
במקביל לקולות של המחלה שבאמת תופסים את 90 אחוז מהמקום יש גם 10 אחוז שמגיחים לפעמים ורוצים שיהיה טוב.. שיהיה אחרת... שאני אהיה אחרת.. 
כרגע 10 האחוז האלו מקבלים תגבורת די גדולה מהסביבה שלי.. אולי זה מה שעוזר לי לחשוב יותר בכיוון של להסכים ולהשלים עם זה ולא לדחות את העניין..
וואי איך זה מרגיש לי שחפרתי עכשיו שעות.. חח
ערימה של מילים ועוד מילים ועוד מילים שבטוח הפכו כבר משעממות..
חסרות תכלית ועניין..
כמוני.. 
ככה זה מרגיש לי עכשיו כל הפוסט הזה..
מתבכיין משהו.. /:
אז אעצור..
ואנשום עמוק..
ואשתדל ממש ממש להניח את זה בצד עכשיו לפחות עד יום שני..
לשכוח... אמן...