היום העשירי אחרי ניתוח כריתה דו"צ  ושחזור באמצעות מותחנים;
היו ימים לא פשוטים ונערכתי היטב לימים קשים. חששתי מאוד מהניתוח ובעיקר מהדיכאון שעשוי להיות צפוי. הייתה סוג של חלוקת החשש בינינו: בן זוגי חשש בעיקר מההיבטים הפיזיים של ההחלמה ואני הייתי לגמרי בענייני הנפש.


כאמור נערכתי, נפגשתי עם נשים שעברו ניתוחים דומים, כתבתי לעצמי לימים שאחרי הניתוח, הזכרתי לעצמי מדוע בחרתי בדרך הזאת ובעיקר עודדתי אותי לימים שאחרי, כך שאזכור היטב את ה"למה" שהיה כול כך חמקמק עבורי בימי הבריאות שקדמו לניתוח.
ביקשתי מחברה להכין תורנות חברות שיהיו איתי במהלך היום כול פעם אחת אחרת (יש גם שני חברים) בשעות הבוקר ואחר הצהריים. חברתי הכינה תוכנית ויצרה קבוצת וואצאפ שאינני חלק ממנה וזאת בכדי לתת חופש לחברות להגיע או לא להגיע כך שלא תהיה תחושה לא נוחה בגלל נוכחותי. זה עובד.


מחברותיי אני שומעת על חיים מלאים של הקבוצה, החלפות, התעדכנות,  ואפילו על חברויות שנוצרות בתוך הקבוצה בין חברות שלי שאינן מכירות זו את זו. אני זוכה לביקור של חברה בבוקר וחברה אחר הצהריים, הן מבררות בקבוצה מה צריך לעשות או להביא. הביקורים הפכו חגיגות קטנות של אינטימיות, כול פעם עם חברה אחת. יש כמה שעות של להיות יחד, לצחוק, לבכות, להיזכר, להיות בשקט והרבה לחשוב קדימה. כול כך הרבה צבע, נדיבות וחום יש בחיי בימים אלה.



לא אני לא מאלה שחושבים שהסרטן הוא מתנה, ממש לא! ובטח לא ההתמודדות עם הניתוח, זה כואבבב וקשה, ובכול זאת....העטיפה הזו  "ברקמה אנושית רכה ונדיבה" מאפשרת לימים הלא פשוטים האלה להיות מלוים גם בהכרת תודה.



לצד זה רוצה לתאר את הדברים האופרטיביים, נותחתי בבית חולים אסותא בחיפה ב 14.3.16, מעבר לרופאים שבחרתי והיו נהדרים, אספר מעט על הצוות המקצועי, השירותי והחם שליווה אותי. את שני נקזי הראשונים הוציאו לי שלושה ימים אחרי הניתוח ואת השניים האחרים שישה ימים אחרי. היום אני כמעט ללא משככי כאבים.



אתאר את המקלחת הראשונה אחרי הניתוח שהייתה למעשה הפעם הראשונה שחוויתי את הצורך בסיוע בדבר כול כך אלמנטרי. המקלחת הראשונה הייתה עם האחות בבית החולים, היא הייתה נפלאה ועדינה, אך ללא קשר, תחושת חוסר האונים, כאשר המים שוטפים את גופי ואני עדיין מנסה לא להביט בצלקות, ישובה על כיסא, כאובה והדמעות זולגות וזולגות תוך שאני מנסה להימנע מקשר עין ומקווה שלא תנסה לדבר איתי על תחושותיי והיא, ברגישות אין קץ, לא דיברה על הבכי רק ביקשה שאחזיק את הנקזים ונתנה הוראות קונקרטיות "תחזיקי את הנקזים, תחזיקי את הספוג.." כול כך הודיתי לה על כך, הנחמה הייתה בפעולות הפשוטות שביקשה ממני לעשות.
גם הגברת שסידרה את החדרים הייתה לבבית ושיתפה בניתוח כריתה שעברה גם היא לפני כשישה חודשים ובתחושותיה בעקבותיו.



הלילה השלישי של האשפוז לווה בקולות בנייה חזקים שעלו מתוך הקניון, רעש בלתי נסבל, מסתבר שמשפצים או מפרקים את מדרגות הקניון וזמן העבודה הוא בשעות הלילה. נראה שלא רוצים לפגוע במסחר במהלך שעות היום ולכן עובדים בלילה.


קראתי לצוות הרפואי שהיה אמפטי אך אמר שעובדים כך זה זמן במהלך הלילה ואין מה לעשות. כנראה חומרי ההרדמה בלילות הקודמים עיממו את הרעש. בכול מקרה לא הצלחתי לעצום עין, התסכול היה עצום, עייפות, כאב שמצליחים לאלחש ובכול זאת אין יכולת להירדם. התקשרתי למשטרה כך ממיטת בית החולים כ 48 שעות אחרי הניתוח, גם במשטרה היו אדיבים ושלחו ניידת ואף חזרו אלי ואמרו שיש למשפצים אישור. התשובה הייתה הזויה והעצימה אצלי את תחושת חוסר האונים ואז פשוט בכיתי, יצא אותו הבכי שלא הגיע עם הניתוח או לפניו, פשוט נתתי לעצמי לבכות את עצמי, ככה בקול רם, פשוט הרפיתי, כך רוב שעות הלילה. בכיתי ובכיתי עד שהגיע יום חדש.



היום כאמור 10 ימים אחרי, כול יום יותר טוב, פחות כואב, יש מקום לבכי ויש מקום לרגעי החסד הרבים. מעלה את התמונה ביציאתי מהניתוח כשאיל - בן זוגי ביקש שאחייך אליו.