המציאות היא שאני מפתחת בעיות פסיכולוגיות.
המציאות היא שעליתי ב-10 ק"ג מטופשים מאז שהתגייסתי.
המציאות היא שהבטן שלי יכולה לשמש לי כגלגל הצלה מרופד ביותר.
המציאות היא שאני פוחדת לנהוג. ומעולם לא פחדתי.
המציאות היא שאוטובוסים גורמים לי למחסור בנשימה.
המציאות היא שהליכה גורמת לי למחסור בנשימה.
המציאות היא שלחץ וכעס ופחד ואפילו סתם מנוחה גורמים לי למחסור בנשימה.
המציאות היא שאני כל כך רוצה לבכות למישהו אבל אין לי למי.

אפילו הקב"ן הזה לא שואל שום שאלות. כאילו שהוא שומר את השאלות בשביל הפסיכולוג שיהיה לי בעוד ארבעה חודשים.
ומה עם עכשיו? עכשיו הכל בסדר מבחינתך? נראה לך שסתם אני נמצאת פה?
תשאל אותי כבר! תשאל אותי מה עובר עליי! תשאל אם אני מצליחה לישון בלילה ולא מתעוררת כל שעתיים מכלום! תשאל אם אני מסתכלת על עצמי ורואה גוש שומן שאיכשהו הצליח לדחוס את עצמו לתוך המדים!
תשאל אם אני רוצה לחיות בגלל סיבה כלשהי שהיא לא החבר שלי!
תשאל למה אני רוצה להסתגר בתוך הבועה שלי ולהתחבא בחדרי חדרים!
מטומטם אחד! אני לא פה סתם!

אני רוצה לעשות משהו עם עצמי. להפסיק להיות פיל שלבוש בבגדים. אפילו לא מעניין אותי בשיט התת משקל כי אני בחיים לא אצליח להגיע לשם גם אם ארצה.
דיאטה היא דבר שמתחילים מעכשיו. לא ממחר ולא מעוד שבוע.
וכל האמצעים כשרים.