התופעות הפיזיולוגיות שמאפיינות את הזקנה עונות על ההגדרה של מחלה, במובן שהגוף אינו שומר על איזון (ההומאוסטיזס) ומצבו מורע. למרות זאת, האם ישנו הגיון בעובדה שרשות התרופות האמריקאית נזקקה למאה שלמה בטרם אישרה, לראשונה ובהסתייגות, ניסויים בבני אדם בתרופה (מטפורמין)  לעיכוב הזקנה?


        הסיבה לקושי בהתייחסות לזקנה כמחלה נובע משתי סיבות השלובות זו בזו; ראשית, שההתייחסות שלנו לזקנה היא כאל לתהליך טבעי ובלתי נמנע. הסיבה השנייה היא שהרפואה מתמקדת באופן נחרץ בסימפטומים של הזקנה, כלומר במחלות הכרוניות הנובעות מהעלייה בגיל (כמו לחץ דם, סרטן או  סוכרת). כאשר "מקזזים" את הסימפטומים של הזקנה שמקורם במחלות הכרוניות, נותרים בעיקר עם הדעיכה האיטית של אברי הגוף והחושים. אל הדעיכה הפתולוגית הזו, המדע התייחס עד לאחרונה כתופעה שהפתרון האפשרי שלה תיאורטי בלבד.


 מובן שחוקרי מדעי החיים הבינו מאז ומעולם שבטבע, אצל החי והצומח, המוות הוא אירוע מכוון ולא באמת "טבעי", כלומר לא רק כתוצאה משימוש יתר וכשלים בייצור כבמכונות. לו רק תהליכי שחיקה אחידים היו הסיבה לסיום חיינו, היינו יכולים להעניק לעכבר השדה תנאי מעבדה אופטימליים, ומצפים שיחיה מספר שנים, בדומה לחקלאי שחורש בזעת אפו את השדה שמעליו. אך תוחלת חייו המקסימלית של העכבר אינה משתנה. האחידות הזו, כמו יתר המאפיינים של הזקנה, שהתרחשו בקרבנו עד לאחרונה פחות או יותר באותם גילאים, הם שהמחישו לנו שמדובר באירוע כפוי – ולכן, לכאורה בלתי נמנע.


הקפיצה המתמשכת בתוחלת החיים הממוצעת - זו שמעבירה אותנו דה פקטו מהגדרת זקנה על פי גיל לזקנה אינדיבידואלית, בטווחי גילים שבין ששים לתשעים, עם אוכלוסיית בני מאה שמכפילה עצמה כל עשור לערך – העלתה מעליה את השאלה ביחס לתופעת הזקנה ותוחלת החיים: עד כמה ניתן יהיה בעתיד למתוח את החיים ולהרחיק את הזקנה? במקביל, בעשור האחרון, החל המחקר התיאורטי לתומך ביכולת לעכב את  הזקנה עצמה ולא רק לטפל בסימפטומים, למנוע את ההליכים הנכפים עלינו, לחדש אברים ואפילו להצעיר מערכות.


 אנו נתעלם משרלטנים של ממש בתחום האנטי-אייג'ינג", וגם ממוצרים שמתיימרים לעכב זיקנה, אך  מוגדרים "תוספי תזונה". כלומר, מוצרי מדף שאינם מסוגלים לעמוד בתנאי ההוכחה המדעית (לדוגמה כדורי רזרבטרול, תוסף כמו TA 65 ועוד). ובכל זאת, לא השמרנות של רשות התרופות האמריקאית היא הקולר עליו ניתן לתלות את העובדה שהזיקנה אינה מוגדרת בפי כל כמחלה.   עובדה היא שה FDA מאפשר את ההתמודדות עם הסימפטומים של הזיקנה. בהתאם לכך, אין חולק על כך שהתרופה ראפאמיצין (Rafamycin) מאריכת ימים באורגניזמים פשוטים, שביטוי יתר של גנים "שומרי סף" (כמו sirt 6 ואחרים בקבוצה) מאריך את חיי עכברים ומונע מחלות הנובעות מהשמנה, ושלהגבלת קלוריות (RC) יכולת לעכב זיקנה בקרב בני אדם.


 לפיכך, הסיבה האמתית לאי ההגדרה של הזקנה כמחלה הינה שהנושא, למרות מאמץ של כמה מהגדולות שבין חברות התרופות, עדין לא הבשיל לכדי תרופה או התערבות ברורה וחד משמעית מבחינת ההוכחה.  אולם, השאלה הזו אינה רק עניין תיאורטי ובעלת משמעות מעשית מרחיקת לכת. ההגדרה המיוחלת תעביר את המשך המחקר מהשוליים לחזית.


לסיכום, העובדה שניתן כיום לזהות גנים ספציפיים (כמו hTERT המעורב בקיצור הטלומרים ואחרים) הקשורים לאורך החיים, או היכולת לעכב זיקנה בתנאי מעבדה, הם עובדות המבהירות שיש למה לצפות בכל הקשור לתרופה לזקנה עצמה, ולא רק לסימפטומים שלה. ההגדרה של הזיקנה כמחלה תזרז את התרופה לעיכוב "למחלה".