אתמול קיבלתי את ההודעה על מועד הניתוח ה 14.3.15, עשרה ימים מהיום, כשבועיים לפני המועד עליו חשבתי. אני בעיקר מפחדת. מרגישה שעוד צריכה זמן להתרגל לרעיון, בא לי בעיקר להגיד, רגע יש עוד כמה דברים שרציתי לעשות.


מרגישה שיש לי את הגוף שלי כמו שאני מכירה אותו לעוד תשעה ימים בלבד וזה מעורר תחושות לא פשוטות. ממש מרגישה שיש לי עוד תשעה ימי בריאות מלאה ואחר כך, התאוששות ממושכת ואחר כך שוב בריאות מלאה. כך אני מאמינה ומקווה, אך לאמיתו של דבר, ברגעים אלה בהם אני כותבת והדמעות לא מפסיקות לרגע אני מרגישה בעיקר פחד וכאב על מה שעומד להיגמר, אני עדיין לא במחשבות של הבריאות שאני מאפשרת לעצמי אחרי. ברגעים רבים ביממה האחרונה אני צריכה להזכיר לעצמי למה אני עושה את זה.


התלבטתי רבות בהקשר לסוג הניתוח, ובכן החלטתי, בחרתי בניתוח עם מותחנים ללא שימור פטמה. אני הולכת לצאת מהניתוח ללא שדיים, חרדה בעיקר מכך שלא אוכל להסתכל על עצמי. מניחה שלחלק מכן זה יראה מטופש העיסוק במראה, בפרידה מהגוף שהיה, ובכול זאת, בוחרת לשתף בכנות בתחושותיי גם בשביל עצמי וגם כי אולי יש מי שעוברת את המסלול הרגשי הזה בתוך מנהרת התחושת המורכבות הללו המתחלפות תדיר.


מדהים, בחרתי בסוג הניתוח הראשון עליו שמעתי וכשיצאתי מהפלסטיקאי חשבתי שזה הניתוח שהכי פחות מתאים לי, אין מצב, רציתי לגמור הכול בניתוח אחד, לצאת הכי קרוב לאיך שנכנסתי, לכן האופציה של שימור פטמות כול כל התאים לי. בסוף הלכתי על האפשרות הבטוחה ביותר אונקולוגית והמאתגרת ביותר רגשית עבורי.


הדרך הארוכה ביותר המפגישה עם כול שלב בהיווצרות של השדיים החדשים. בתוך כול זה חושבת על התהליך הזה של התמודדות עם סרטן השד ועל הדברים הרבים שנראים כול כך לא מתאימים, קשים עד בלתי נסבלים ברגע הראשון ואז מסתגלים לרעיון ועושים ומסתגלים לחיים שאחרי.


בכמה הסתגלות מפגישה ההתמודדות עם המחלה הזו;
ספרו לי על הניתוח עם המותחנים, ספרו, למה אני צריכה להתכונן, שתפו בכול מה שעולה בכן לאור השיתוף הזה שלי.



מוסיפה תמונה של סלפי לפני יציאה ראשונה ללא פיאה.