שבוע עבר
מאז המבחן, מאז היום הולדת, מאז המשבר בזוגיות.
אחרי המבחן, חיכיתי לתחושת הקלה. הנה עברתי את זה. סיימתי. אבל לא. רק תחושת אכזבה, החמצה, מחשבות שליליות מתחילות לצוף. אם רק הייתי לומדת יותר, אני חושבת לעצמי. איך אחרים מצליחים לעבור את המבחן הזה ואני לא. מרגיז. זה לא מאפיין אותי. זה לא מייצג אותי. אבל זה בעצם כן. וזה המבחן קבלה שלי, לאוניברסיטה, וללימודים האקדמאים, מה לעזאזל מראה היכולת שלי לענות על שאלה במתמטיקה בדקה אם אני בכלל רוצה ללכת להיות מרפאה בעיסוק. ומתי אני צריכה להגיש עבודה, מאמר שאני כותבת או עמדה שלי על משהו שיהיה מנוסח טוב בחצי שעה? מה הקשר?! למה מתעללים בנו ככה. לא לכולם זה מתאים, אבל להרבה יש אמביציה ללמוד ורצון עז להשקיע ולתרום מעצמם לחברה ולהיות משכילים, ופשוט שמים לנו מקלות בין הרגליים, במקום לקדם אותנו. זה ממש מה שאני מרגישה שעושים לי, כל מה שאני עושה במהלך חיי זה לתרום לחברה, להתעסק עם ילדים, ועם צרכים מיוחדים, אז למה אני חייבת להשקיע מזמני להתאמן על מענה של תשובות (שכלל לא קשורות למה שאני מעוניינת ללמוד) בזמן כל כך קצר?! שאני לא רואה אף בן אדם שנדרשת ממנו לתת תשובה תוך דקה למשהו שלא מעניין אותו בכלל, או שהוא למד אליו רק שלושה חודשים.
בקיצור, תחושה מבאסת, כל הדרך לדירה מחנק בגרון
בנוסף היום של הבחינה זה היום הולדת שלי  אז...
הרבה איחולים, ברכות וכל המזלטובים, שמשום מה רק גרמו לדמעות לעמוד יותר גבוהה במעלה הגרון.
הגעתי לדירה, חברה שלי מקבלת את פניי בשמחה, ואני פורצת בבכי, ובוכה מלא.

הולכת לישון, לאט לאט נרגעת, לאט נהיה יותר קל הסיטואציה,למרות קולות חדשים שצצים, מה יהיה עכשיו? איפה אני יעבוד? איך אני אטפל בעצמי? מה יהיה עם הבן זוג שלי ועוד..

ערן מארגן לי משהו ליום הולדת, אז הוא אמר לי להיות מוכנה בחמש וחצי, ואז הוא אמר, לא בעצם בשבע, אז הוא הגיע אלי עם זר פרחים. משום מה זה לא עושה לי את זה הזרי פרחים הקנויים העלה. ולא נעים לי להגיד לו את זה אף פעם, זה מרגיש לי קיטשי, ואני מעדיפה עציץ לשתול בגינה מאשר זר כזה שנראה קצת פלסטיקי עטוף בפלסטיק. הוא אמר לי לארגן תיק ושאנחנו נוסעים לדרום לישון בחניון לילה באוהלים! יש! אני ממש אוהבת! ניסיתי להתעודד, שאלתי איפה אוכלים, הוא אמר שיש עדשים.. בקיצור. הוא לא חשב ממש על הארוחת ערב, והיה שבע וחצי, הייתי רעבה והנסיעה לחניון הייתה אמורה לקחת שעתיים, אז אמרתי לו, קודם אוכלים. אז אכלנו ויצאנו. 
אמרתי לו שאני במצב רוח לא משהו היום, הכנתי אותו. שאני לא הכי כפית. 
הגענו, ומהר מאוד התחלתי לבכות שוב. בכללי אני והוא ממש היינו מרוחקים בתקופה הזאת שלמדתי. ואני מאוד מבולבלת לגבי מה שאני מרגישה כלפיו. עדיין. 
מפה לשם שוב עלה נושא מעבר הלגור ביחד שלי ושלו, וזה שאני עדיין לא מוכנה, וזה שהוא חושב שאני צריכה ללכת לקראתו גם, ושהוא לא יכול ללכת רק לקראתי, ואמרתי לו שהוא לא מבין אותי, ושאם אני אלך לקראתו זה אומר שאני לוקחת סיכון על עצמי. וכל זה.. והשיחה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב במהלך הטיול הזה.
לא רק זה הוא גם הציעה בתור פתרון שיהיה לנו מקרר עם מנעול לאוכל שלו!
אני לא כועסת עליו אני פשוט חושבת שזה חוסר הבנה מובהק של הפרעות אכילה, להציע דבר כזה בכלל. כל כך בא לי שהוא יבין.
הטיול הזה היה מוזר, היה מעורב רגשית, והיו בו רגעים ממש טובים ורגעים ממש קשים ביני ובינו.
 הוא הביא אותי לדירה, מיהרתי לאסוף דברים הוא שם אותי ברכבת נתתי לו נשיקה מהירה נופפתי לו לשלום ויצאתי לתחנה חזרה לבית הוריי. בערב שלחתי לו הודעת תודה על הכל, וסליחה אם הייתי קשה מידי. הוא לא ענה. בבוקר התקשרתי אליו, מה הקטע של הפרידה? הוא שאל. לא הבנתי על מה הוא דיבר. את פשוט הלכת בלי להגיד לי כלום בלי חיבוק או נשיקה כאילו אני הייתי נהג מונית. 
בקיצור. יצאתי מניאקית, חסרת מודעות זאת יכולה להיות מילה יפה יותר לסיטואציה באמת, אבל תכלס הייתי מניאקית! לא הגיע לו יחס כזה ממני, באמת הלכתי בלי להגיד לו שום דבר, בלי מחווה של אהבה, כלום. איכס. הרגשתי רע עם עצמי אחרי שחשבתי על זה. למרות שגם הבנתי את זה  שזה קורה, ומותר לו לכעוס עלי, ובאמת לא שמתי לב שעשיתי את זה ולא התכוונתי לפגוע בו.
אז לא נפתר עניין הדירה עוד מהטיול והוא ממש כעס עלי מהפרידה, ואני הרגשתי שאני מבולבלת מה אני רוצה! ואני עדיין קצת. 
זה בסדר לדעת שאני אוהבת אותו, ואני רוצה להפרד ממנו אבל עדיין לא, כי אני מרגישה שזה עוד לא הזמן הנכון?
לא יודעת. אני אוהבת אותו, ואני חושבת שכולו טוב לב, ושהוא רוצה בטובתי, שהוא רוצה להיות איתי.

אז היה קשה כמה ימים. נפגשנו. דיברנו. הבנו שיכול להיות שאני רואה את הדברים בצורה קיצונית אחת והוא רואה את הדברים בצורה קיצונית אחרת ובסופו של דבר הכל יהיה גמיש יותר ואנחנו נסתדר כשנהיה ביחד.
למרות הסיכום הזה, אני עדיין חוששת. לא מרגישה בטוחה עם הסיכום הזה. מרגישה שזה נותן לו אופציה להכניס לבית כל מה שהוא ירצה. וזה מפחיד אותי.





עכשיו, לפני  שהתחלתי לכתוב את כל מה שכתבתי התחלתי ללכת לכיוון המטבח. הוא חשוך, הבית חשוך. אני בבית של ההורים. כל המאכלים ה"אסורים" פה, פשוט התחלתי ללכת במחשבה, מה אני הולכת לאכול מהמקרר. 
כאילו לא עבר חודש וחצי מהנפילה האחרונה אלא שבוע, וזה קורה לי על אוטומט פיתאום. ההליכה הזאת, כשכולם ישנים. כמובן שמהר מאוד הלכתי למחשב והתחלתי לכתוב, ובמקום לכתוב על מה שקרה לי עכשיו יצא לי לכתוב על כל מה שקרה לי שבוע שעבר. יותר קל.
גם קשה לי זה שאני לא מצליחה לחזור לרשום ביומן מעקב. שבועיים שאני לא כותבת. זה ממש לא טוב. מרגישה איך אני מתחילה גם ללכת לאיבוד מבינה תזונתית.
אני הולכת לישון. מחר אני טסה. אבל אני בכל זאת אנסה לכתוב ביומן מעקב, גם במהלך הטיול, כדי לנסות לשמר את הכתיבה שלי.