שנים שפחדתי להודות שמשהו אצלי בנשמה שונה מאחרים.
המחשבות, התחושות הפיזיות, הקושי לקום בבוקר מהמיטה, הקושי להיות נורמטיבית.
פחדתי להוציא את המחשבות שלי החוצה, לשתף אותם שיחשבו שאני משוגעת.
השנה האחרונה הייתה השנה הקשה בחיי, מלאה בנפילות, במועקות שחנקו אותי מלהיות אני באמת.
ברצון למות, איבדתי תקווה בשקט נפשי, לא מכירה אותו והוא לא אותי.
בורחת מהבית, בורחת מהשקט שעושה לי רעש בראש, שלרגע לא אהיה לבד.
אמרתי לעצמי תמיד, אדם שמפחד מהלבד - מפחד מעצמו.
ובשנה הזאת הבנתי כמה אני מפחדת מעצמי. 
בשנה הזאת התחלתי לפתח שיחות עם שתי חברות קרובות על כמה מהמחשבות המערערות שמתרוצצות אצלי בראש והבנתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שהראש שלהם לא נותן להם מנוחה הרבה פעמים והתחושות שלי הם גם של הרבה אחרים.
הבנתי גם בשנה הזו למה אני מתחברת לאנשים מסויימים יותר מאנשים אחרים.
אני מתחברת לבני אדם שהחיים לא הקלו עליהם בדרכם שלהם. 
מוצאת בהם את העומק שאחרים לא מכירים.
השנה הזאת הביאה אותי סוף סוף להשלמה עם זה שאני צריכה טיפול. 
פחדתי מהמערכת שאולי תגביל אותי בעתיד, 
והבנתי שלא יהיה לי עתיד אם אני אמשיך להסתיר את עצמי... בסוף אני אחנק.
פניתי לפסיכיאטר והקאתי לו את כל מה שיכלתי מ"תיבת הפנדורה המלוכלכת שלי"
בסיכום הוא אמר לי "אני יודע כמה סבלת, ואני יודע שיהיה בסדר"
המסע הזה מתחיל עכשיו... בתקווה שאוכל לתעד ולהמחיש את התהליך.

עד אז... שולחת לכולכם אנרגיות חיוביות ככל שניתן.

אנונימית מהירח