ישבתי עכשיו במשך זמן מה,
וקראתי את כל הבלוג שלי.
לא כתבתי בו מזמן.
והנה עכשיו בא לי להקים אותו לתחייה...
אז קראתי אותו. את כל הכאב והייאוש,
וקראתי כל כך הרבה שנאה  עצמית והרס עצמי
וקראתי אינסוף מילים של גועל עצמי
וקראתי משפטים על גבי משפטים על האוכל, על ההקאות, על הפרעת האכילה.
ואני מופתעת, איך יש דברים שכל כך רלוונטיים להיום, כאילו כתבתי אותן ממש עכשיו.
אז קרו הרבה דברים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה.
אני כבר בת 31.
סיימתי את הלימודים האקדמיים בהצטיינות. (אבל אני יכולה לנגב את התחת עם התואר הזה, אין לי מה לעשות איתו).
הייתי מאושפזת בקיץ האחרון בתל השומר, במחלקה להפרעות אכילה. היה לי קשה מנשוא. אחרי חודש ארזתי את הדברים שלי ואמרתי ביי.
אחרי האשפוז הבטחתי לעצמי שאני נותנת צ'אנס לטיפול, עם המטפלת והדיאטנית.
במשך תקופה מסוימת הייתה בי מוטיבציה גדולה לא לחזור לבולמוסים המטורפים, להקאות, להתמיד באכילה מאוזנת לפי התפריט.
זה לא ממש מחזיק. הפרעת האכילה מרימה את הראש מחדש. מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי לשמור עליה. כי רק ככה ארד במשקל.
אז מצמצמת. לא המון. רק כמה שמצליחה. וחזרתי להקיא. כל הכבוד לי.
אני לא עושה עם עצמי כלום עכשיו. חזרתי לגור עם ההורים. לא עובדת,
מעבירה יום ועוד יום, בשעמום, בחוסר מעש. נחה אולי. ואולי מיואשת.
כמעט רדומה, אדישה, פחות סוערת, יותר עייפה.
רק האוכל, האוכל והמשקל, הם מעוררים בי סערות. כאב איום, מכלה, מתיש.

משהו שכתבתי לפני כמה ימים:
גוף, מה אתה בשבילי?
מפלצתיות, שומן, צלקות, חרדה, בושה, סוד, גועל, אשמה, חטא, לא אנושי, עיוות, תוקפנות, עצום, תופס יותר מידי מקום, דחייה, כעס, פגיע, ניתוק, כאב, מלחמה, אבוד, השלכות של מעשים, ביקורת, כלוב, קוצר נשימה, סבל, שנאה.
בולמוס, מה אתה בשבילי?
תשוקה, אובדן שליטה, טירוף, אובדן חושים, זוהמה, פראיות, אשמה, גועל, ריגוש, מלאות, כיעור, פורקן, מפלצתיות, תאווה, בלבול, הרגעה, סם, אלחוש, אהבה, שנאה, כאב.
הקאה, מה את בשבילי?
כעס עצמי, עונש, ניקיון, טיהור, סליחה, התשה, לכלוך, התרוקנות, כפרה.
הרעבה, מה את בשבילי?
טיהור, ניקיון, שלמות, שליטה, ריקנות, חולשה, חוזק, בחילה, תקווה, קושי, אופוריה, דיכאון, חוסר נוחות, כפרה, טפיחה על השכם, פחד, בור שנפער, כוח, ערך עצמי, ניצחון.
תפריט, מה אתה בשבילי?
שפיות, סדר, כללים, חופש, ניצחון, כישלון, חוקים, אסור, מותר,  אכזבה, אי ירידה במשקל.
 
אני עדיין חולה.
מוקפת בתמיכה אינסופית של הדיאטנית, המטפלת והמשפחה.
קל לי יותר לדבר איתם, עם המשפחה. כבר כמעט ואין סודות. הם יודעים. ובכל זאת אוהבים.
בטיפול קשה לי יותר. כאילו נעלמו לי המילים ואני לא מסוגלת לצלול עמוק לתוך הבליל הכואב של הרגשות וכאילו כל השאלות גדולות עליי ואני נשארת בלי תשובות.
עדיין מרגישה שונה, נטע זר, חריגה, מקולקלת.
כמהה לרדת במשקל. לא יכולה לסבול את עצמי, את הגוף שלי, את מסת השומן האינסופית הזו שחונקת אותי. לא רוצה לראות אותו ולא להרגיש. לא רוצה להיות הוא. מתייסרת מעוצמת הסלידה שיש לי מעצמי, ממנו. אסור להסתכל במראה.
קוראת ספרים על הפרעות אכילה, נשאבת לתוכם, מתייחדת עם המילים האלה, החדות, העוקצות, שמדברות אליי וקוראות לי להמשיך ולבלוע אותן.
אני כלום עכשיו. לא קורה כלום בחיים שלי. עברתי מעשייה גדולה (הלימודים) לאפס עשייה. לאי תזוזה. לפחד כמעט משתק מהחיים והדרישות שלהם.
זהו, נגמרות לי המילים. מישהו יקרא את זה בכלל?...