עבר זמן רב מאז כתבתי כאן לאחרונה, אז אני אחרי הכימו, ואחרי חגיגות סוף הכימו, מצאתי את עצמי עושה לעצמי ארבע חגיגות וזאת לא בגלל שהרגשתי שיש סיבה לחגוג, אלא כדי להרגיש שיש סיבה לחגוג.
חגגתי במחלקה האונקולוגית בסוף הטיפול האחרון, עם חברותיי שכול כך תמכו לאורך כול הדרך  במסיבת "סופכימו" שהייתה מרגשת ועסקה בעיקר ב"חגיגות" שאנחנו בוחרות לחגוג לעצמנו, עם ילדיי שלושתנו, במלון בתל אביב ועם בן זוגי בחופשת סקי באיטליה שחשבתי שבעיקר אקרא ספרים והצטיידתי בארבעה ספרים, כאשר לא סיימתי אפילו אחד, הייתי עסוקה בלגלוש. הגעתי לסקי פחות חזקה, פחות יציבה, יותר מפחדת אבל גולשת, גלשתי במדרונות המופלאים מול הדולומיטים כאילו לא סיימתי טיפולים רק לפני שלושה שבועות. היו נפילות, לא מעט והמשכתי, התחושה הזו שהכוח חוזר לגוף היתה כול כך חשובה לי. היו רגעים שכך מאחורי המשקפיים מול הנופים הקסומים ירדו דמעות של הכרת תודה לגוף הזה שמצליח למרות... הייתי כול כך גאה על כך.
נחתנו ביום א' 31.1.16 וב 2.2.16 כבר אושפזתי לקראת ניתוח הסרת שחלות וחצוצרות.היום אני אחרי ומרגישה בסדר, כמעט לגמרי חזרתי לעצמי, כשאחזור לספורט אדע שזהו התגברתי גם על זה.
כמאמר השיר "גאות ושפל חליפות..." והתחלופה כול כך חדה.
בימים אלה מתחזקת, כאמור אחרי ניתוח הסרת השחלות והחצוצרות ולקראת השלב האחרון בהתמודדות הזו, ניתוח כריתה דו"צ או הקרנות.
חשבתי שקיבלתי החלטה ללכת על כריתה דו"צ (אני נשאית של BRCA1 ) ובשבועיים האחרונים עולות הספקות, החשש מהניתוח, מתהליך ההחלמה המורכב, מכך שאחרי ניתוח כריתת שחלות יורד משמעותית הסיכוי שאחלה שוב 20-30% בגילי- 48, אך גם יש 70% שלא אחלה, האם ללכת על מה שתמיד אני עושה - את כול מה שניתן מצדי על מנת להיטיב עם גורלי, גם אם מדובר בהליך אגרסיבי שיאלץ אותי ואת כול סביבתי בהתמודדות מורכבת, או לזוז מהדרך הכול כך מאפיינת ולחיות תוך מעכב ויתכן שהסרטן שלא תקף 48 שנים ימתין לפחות את אותה תקופה, וכמובן, לצד כול אלה יש את המחשבה שההתמודדות עם החלמה מהניתוח היא זמנית ואז מובטח...מה מובטח, גם אז יש סיכוי שאחלה אמנם קטן ביותר בהקשר לסרטן השד אך...

היה משהו בתקופת הכימותרפיה שהיה וודאי, צריך להכין את הגוף למוכנות לקבלת טיפול אחת לשבועיים והייתי מגויסת כולי - גוף ונפש לעמוד ב"משימה" ואכן הטיפולים עברו ע"פ הפרוטוקול המתוכנן. זה היה קשה, נגמר וחגגתי את סיום השלב הזה שוב ושוב כדי לסמן שאכן נגמר שלב.

בהמשך הייתה בהירות ביחס לנחיצות ניתוח הסרת השחלות והחצוצרות - וזה נעשה, גם במקרה זה, נחושה להבריא, לקום וללכת נותן לי את התחושה שאני כבר בריאה ומחר אפשר לחזור לספורט.
והנה השלב הבא בפתח, זה שלא אומרים לי - את חייבת, זה שאני צריכה לבחור, ואני כול כך מפחדת.
הפחד שהיה חנוק לאורך תקופה כול כך ארוכה : ההודעה על הגידול הסרטני, הלמפקטומי, הכימו, הסרת השחלות והחצוצרות מקבל מרחב לקראת ההחלטה על הניתוח "הגדול". עד עתה לא  אפשרתי מקום ומרחב לפחד - היו משימות שיש לעבור, יש ילדים שצריכים לשמור על שגרתם ומחשבות שחשתי שעשויות להפריע "הזזתי". פשוט כך.
ההתמודדות הזו עם הבחירה כן או לא ניתוח, עם אי הבהירות, מאפשרת לפחד להתעורר ולהיות, לא רק מהניתוח כמובן, אלא מכול מה שהיה לפחד ממנו בדרך.
ואולי זה הזמן לומר לעצמי ולמי מכן שרוצה, שזה בסדר לפחד ואולי לא צריך לפחד מהפחד.