מדי פעם בא לי לדבר עם מישהו, לספר. אבל מה יגידו? מה יחשבו? מצד שני, לפעמים מפוצץ אותי שאנשים חושבים שאני חזקה. פעם אחת שיתפתי חברה. עם הזמן היא התרחקה ממני, עכשיו שנים לא דיברנו. אני לא יודעת אם זאת הסיבה, היא לא מוכנה להגיד לי. בעלי יודע אבל לא לגמרי מבין למה לפעמים קשה לי לקום מהמיטה, למה לפעמים הכלים נשארים בכיור. לפעמים גם אני לא מבינה, במיוחד שהכל בסדר בחוץ.
אני נזכרת בהרצאה ששמעתי, בחור צעיר ואמיץ שלא פחד לדבר על זה. הוא אמר שלהיות עצוב שמשהו רע קורה זה עצב וזה קורה לכולם. להיות עצוב שהכל טוב זה דכאון. וזה מה שיש לי ומי שלא עבר את זה לא מבין. הייתי פעם אצל פסיכולוגית אבל אפילו לה היה לי קשה לדבר. אני מדברת הרבה עם עצמי. זה עוזר לכתוב פה, כנראה אכתוב שוב.