אחרי שכתבתי כאן בסערה ארבעה פוסטים תוך עשרה ימים, על שעבר עליי, יצאתי להפסקה, כדי להתמודד עם מכה חדשה, אבל עליה ארחיב בפוסט הבא, כשהעלילה סביבה תתפתח.
בינתיים אני חוזר כמעט שנתיים אחורה, אחרי כמה שנים שעיקר הבעיות הבריאותיות שלי נעו סביב הפסוריאזיס וביקוריי החוזרים ונשנים בטיפולי הפוטותרפיה המוצלחים - ברוכים הבאים לאירועי פסח 2014 הסוערים.
להזכירכם, במשקל הקרוב ל-150 קילו, כושר הליכה תמיד היה לי, ולכן ב-12.4.2014, יומיים לפני ליל הסדר, יצאתי עם אשתי והילדים ועוד שני זוגות חברים לטיול ביער במרכז הארץ - אורך המסלול כ-8 ק"מ, תוואי הליכה קל.
בימים שקדמו לטיול הרגשתי קור לא מוסבר בחזה, מטריד, אותו ייחסתי להתקררות. במהלך הטיול, הליכה איטית עם ילדים, הכאב לא הטריד במיוחד, אבל לאחר 4 ק"מ התיישבתי על אחד הסלעים והודעתי שאני לא יכול להמשיך. שנקצר בחזרה למכוניות, כי הקור בחזה הפך לכאב לא נוח.
הכל הסכימו, והמשכנו מהיער, לפי התוכנית המקורית, לארוחת צהריים במסעדת בשרים בכפ"ס. שם, עם האוכל החם, הייתי בטוח שהכאב חולף, שאכן מדובר בהתקררות, ושבבית כבר אנוח, ולמחרת (יום ראשון) אגש לרופאת המשפחה לבדיקה.
כשיצאנו מהמסעדה, התחלתי להזיע בצורה בלתי מוסברת. מהחזה ומעלה נטפתי מזיעה. כל צליל ששמעתי שיגע אותי ומיהרתי לרכב. לאשתי סימנתי שתקצר את הפרידה מהחברים, כדי שנעוף הביתה, לשקט. אבל הזיעה לא עצרה, וכל פיפס גרם לי לעצבנות, עד שהשתקתי את הילדים הצוחקים במושב האחורי.
"לבית חולים, עכשיו", הפצירה בי אשתי, שגם ביקשה שאתן לה לנהוג. סרבתי, וחלפתי על פני בית החולים בלינסון, אך מיד אמרתי לה, "אל תדאגי, נמשיך לבית החולים תל השומר, קרוב לבית, את תמשיכי עם הילדים הביתה ואני בטח תוך שעתיים אשוחרר עם כדור נגד כאבים וגמרנו". זו היתה נסיעה מטורפת, שנגמרה בחריקת בלמים שלי בפתח המיון. 
"כואב לי בחזה", הבהרתי בקבלה, לבדי (אחרי שאשתי והילדים נסעו משם לבקשתי - "שלא יראו את אבא ככה"), ומשם צעדתי מתקפל מהכאב בחזה, ההולך וגובר, לחדר המיון. התקבלתי לבדיקת א.ק.ג מיד - ושני אחים הגיעו לעזור לי לעבור למיטה, שמיד הוקפה ברופאים, אחיות ותחושת חירום. 
"מר ספרא", פנתה אליי רופאה עם מבטא אמריקני כבד, "אתה בשיאו של התקף לב לא קל. נפנה אותך לטיפול נמרץ ולצינתור, מיד".
דווקא אז הגיע השקט שכל כך רציתי. סוף סוף ודאות והסבר לכאב של הימים האחרונים.
דרך להודיע על כך למי מקרוביי לא היתה לי. צוות בית החולים המיומן עשה מלאכתו נאמנה ובמהירות, וחצי שעה לאחר מכן, כבר הייתי בצינתור - פתיחת עורק ימין ראשי שהיה סתום במאת האחוזים. 
חיי ניצלו. לו הייתי בוחר ללכת הביתה אחרי הטיול, ולנוח - סביר שלא הייתי מתעורר מהמנוחה, כך הרופאים.
כשחזרתי לחדרי בטיפול נמרץ, אחרי שהאחות והאח המסורים עזרו לי להרגיש בנוח - מצונרר מכל הכיוונים - הם היו שם - אשתי והוריי. המומים. שמחים שאני חי. אשתי הסתבר, מיהרה לשם את הילדים אצל אחותה וחזרה לבית החולים, התבשרה על מצבי והזעיקה את הוריי.
מאז כאמור עברו 22 חודשים - בהם החלפתי את אורח חיי. מבטטת כורסא שאוכלת ללא הפסקה מכל הבא ליד, התחלתי תהליך שיקום במכון הלב של תל השומר, שהיה הצעד הראשון לאורח חיים ספורטיבי, במגבלות מסויימות, כולל שינוי דרסטי בתזונה. התוצאות נשמרות עד היום - 50 קילו ירדו ממני, מדדים שלא חלמתי שיהיו בטווח (כולסטרול, מלח, סוכר ועוד) הפכו לתקינים, פיקס.
אולי סטירת הלחי בדמות התקף לב (ושני צנתורים בסך הכל) ושלושה קפיצים (סטנטים) בעורקיי הלב, היו הדבר הכי טוב שקרה לי...

מצורפת מהיום למחרת ההתקף.