שבת בערב. אני מרגישה ריקנות מאוד גדולה. הרגשה בלתי ניתנת לתיאור. שאף אחד לא אהב אותי, שאין לי משמעות, שאני כישלון, שאני תלושה מהאוויר, שאים לי גב, שני לבד בעולם. שאמא שלי ברגע האמת לא תיהיה שם. שאבא שלי ישים אותי על המוקד.
אני רוצה לחזור להיות נזקקת. ילדה קטנה. אני זקוקה נואשות לתשומת לב, לאכפתיתות ולהכלה. נמאס לי כל היום לבכות לישון לאכול לבכות ושוב לאכול ושוב לבכות. אני רוצה את אמא שלי שתבוא ותכיל אותי. אבל בגלל הפרעת האכילה אני חווה שכולם נגדי ולאף אחד לא אכפת ממני. שאף פעם לא ישקרו עבורי או יסתכנו בשבילי. אלא רק יצביעו עליי בשעת מעשה. כמו בבית משפט. כל הזמן בבחינות. שקר או אמת? אמת או
שקר?
אני מרגישה כל כך מזוהמת וטמאה. מצורעת. אחת כזו שכולם מתרחקים ממנה.