שכלתי את בני לפני כשבועיים, הוא שלח יד בנפשו, מנסה בכל כוחותי לכתוב פוסט לאחר שנה וחצי של סלידה מכתיבה במחשב ובכלל כי הרי מי יאמין, יקשיב, יתייחס אחרי ששנים לא היה עם מי לדבר, אז נעזבתי, נשכחתי ורק ילדי ראו מה עשיתי כדי להתמודד עם מה שקרה לי, ורק בגלל שזה היה כמעט סיפור בלתי נתפס, בחרו כולם להתעלם וואולי לא להאמין לי.

איני מאשימה, אך הלוואי ופוסט זה יגרום לכל קורא באשר הוא להבין שהוא יכול להציל חיים.

כשנה וחצי לא הייתי במחשב, את החיים שלי מתעדים פוסטים מלפני שבע שנים בלי שהתכוונתי הכל הוביל ממש למה שקרה לי.

שלוש שנים ראשונות התחילו מלספר מה קרה לי ושלא מוכנים לאשפז אותי עד לרגע בו קרה מה שקרה, אחכ אני כותבת פוסטים על מה שעברתי כשלוש שנים, הסיוטים הטראומה וההתעלמות, אחכ שוב על התעלמות השיקום, עד שהכל נדם, איבדתי אמון כי משהו קרה, כשמתעלמים לא ממני, אלא ממה שילדים בעודם קטינים נחשפים, לא יכולתי יותר להאמין שמישהו עומד מאחורי כל תפקיד ציבורי, שנבחר ועליו למלא תפקידו חוקית, אנושית, אישית ועוד...

שנה וחצי לא נכנסתי למחשב לא יכולתי להקליד כמעט מילה, זאת מאחר ומכתבים רבים שלי לאור מצוקתי כשבע שנים לא נענו.

ידעתי כבר שאין מה לכתוב, לשאול, להתייעץ ובלי לפגוע חלילה באף אחד מכם, המדיה כמה שכתבתי לא עזרה לי [אתם אתר כמוני היחידים שהגבתם מתוך כוונה להבין לעזור וכו'] אך לא יכולתי לספר לכם הכל.

סיפרתי בקצרה ורק רציתי שבכל מקום שכתבתי ולכל שר ואיש ציבור או אדם בכלל שכתבתי רציתי התחננתי שיאמינו שכל מה שאני כותבת זה אמיתי ולא יבקשו הסברים והוכחות דבר שבכל מקרה הייתי מראה מוכיחה ומציגה, אך הדחיפות הייתה בענין בקשה שמאז לפני שבע שנים מדכדוך קטן וקריאה לעזרה חלפו ארבע שנים בהם כתבתי מכתבים שמסרבים לאשפז אותי, לאבחן עד שחליתי בחרדות סכיזופרניה הפרעת אכילה ואובחנתי סובלת מהפרעת אישיות.

כל בקשה להצלתי ולהתיחסות הייתה רק למען לחסוך מילדי שהיו דאז קטינים את המראות שלי, שיסבירו להם וזה לא נעשה.

לא אאריך כי כולי רועדת, אבל בכח נכנסתי לכאן אולי כדי לא ליפול אולי לתת צאנס לחיים לפחות למען הבת שנשארה ולמעני כי את הכל כמעט איבדתי לפני שנה וחצי כי כשאושפזתי ויצאתי לשיקום גם השיקום התעלם ממני, ידעתי שהמקרה שלי לא נשמע הגיוני, אבל גם ידעתי שכל המכתבים הרבים התחנונים שלי אם לא יענו עלולים להשליך על הילדים, יותר על הבן מאשר על הבת כי הוא היה בן 14, ולראות התעלמות גורמי טיפול מאמא שהיתה מתפקדת לומדת מגדלת לראות שבר כלי שלא מתייחסים אליה זה מסוכן עבורי כי חששתי שהם עלולים לא להעריך גורמי טיפול אם יתקלו בהם או בכלל את החוק כי גם החוק במובן משטרה פגע בי באלימות מזעזעת וילדי היו עדים.

אעצור כאן. כי לא רוצה לדבר עכשיו על מה שאני עלולה שוב ושוב להשאל. רק יש לי הרבה לומר לצעוק לבקש, האמינו לאנשים, האמינו לפגועי נפש האמינו למכתבים רבים האמינו גם למה שלא נשמע הגיוני, כי פגוע נפש עם סל שיקום שמתחנן לשיקומו אדם אחד מספיק שיפגש איתו יציל משפחה שלמה.



הבן שלי התגייס  בזמנו לשירות צבאי, כנהג אמבולנס בקרבי וגם את המלחמה עבר. הכל היה  השרדותי החיים שלנו ולמרות שראיתי ילדים טובים ומחונכים, ידעתי כמו כל איש מקצוע שהכל מהילדות, אך הילדות והגידול היה כמו שצריך למרות הגירושין היינו משפחה מאוחדת, אך הנה קרה מה שחששתי וזה שאם חלילה יתקלו בחיים במשבר, האמון כבר נעלם כשראו אמא במצבים קשים אמא מוכה על ידי שוטר, אמא שבית המשפט בשלושה דיונים מהירים הכריח אותי לומר שהכאתי שוטר כשההיפך הנכון לעיני ילדי וכל שרציתי זה חיים, אשפוז, רציתי ילדים שכל חיי גידלתי לערכים.



הבן השתחרר מהשירות הצבאי וחודשיים קבע, ואז החלו דפוסי ההתנהגות שהדליקה נורה אדומה ולא, זה לא כי אני עברתי זאת ואולי זה תורשתי, ממש לא. כי אני מאמינה וכך גם אחכ שמעתי מאנשי מקצוע, וגם פסקי דין, שאין קשר אלי בכלל, כי ממני ראו רק עוצמות וכח ולראיה היכן אני היום ואיך טיפלתי כמה שיכולתי בבני ז"ל.

ואז יום אחד הגיע הבן ואמר לי אמא אני לא ידעתי שאת באמת חולה, זה היה נראה כהתנהגות חריגה ולמרות שלא חשבתי לרגע שאת מתרשלת בהתנהגות ומשקרת, עדיין קשה היה לי להבין, כי ילדים לא רגילים לראות הורים חולים כאלה. וזה רק חיזק את העובדה שהתחננתי שיסבירו לילדים מה יש לי. ואפילו לפני שידאגו לי כאחריות של רופאים וגורמי טיפול בכלל. לא ארחיב כי לא מוכנה להתעסק בהתעלמות המזעזעת שהסתיימה לפני שנה וחצי, כלומר המכתבים שלי והזעקה הסתיימו לפני שנה וחצי והותירו אותנו כבויים ואותי בהלם שלא בשליטתי.

לא פשוט ליפול ארבע שנים חולה ואז שיקום מתעלם שמאשים אותי כחולה ואני כולי הסברתי.

אבל נעזוב את זה.

נכנסתי לכאן אולי אצליח לשמוע מאין מקבלים כוחות.

הבן היפה שלי, המוכשר, האינטלגנטי, ילד עם דרך ארץ עוצמות וכחות, שלח יד בנפשו, "אני לא עומד ביסורי הנפש האלה" אמר וחרב עלי עולמי, חרב עלינו עולמנו.

חייתי בכל אופן למענם, הבת נישאה לא מזמן ורציתי שיזכה לאמא בריאה שמחה מאושרת עשיתי הכל כמה שיכולתי, אבל מבחינתו ומעבר לכך שגיליתי שלא בידיעתנו ההורים למרות שהודענו שלא לעשות כלום ללא ידיעתנו, התברר שבני התבקש להגיע פעם בשבוע למעקב לבית חולים כאשר בעצם מחליפים לו כדורים, מבחינתי זה זעזעוע עמו, כי אני שאושפזתי בעבר, אני שמטופלת שבע שנים אני שמתמודדת שהתמודדתי עם ניתוקים הזיות חרדות הבראתי לבד, כלומר מאוזנת בכוחות עצמי, אפילו כאשר התברר שבני נפגע וכולו טראומה מהצבא סיוטים מאירועים שחווה, כל הזמן רק מלמל שמחפשים אותו מהצבא, וצריך לנקות את הדם, ויש מלא פצועים ושהוא צריך להגיע מייד לאמבולנס אי אפשר להתעכב וכל מיני משפטים של הצלת חיים.

אני לא מאמינה שלמרות שעשיתי אבא שלו ואני הכל וגם אחותו להיות סביבו להגן לשמור, בכל זאת ניצלו מבחינתי את מצבו והפך לשפן נסיונות כי איך אפשר לקבל את העובדה שבמצב כזה והשגחה משפחתית כזו הוא דאג לארוז את כל החדר שלו, לנקות, לסדר, לכבס חוץ ממסמכים אותם הניח על המיטה שם כתוב הטיפול שנעשה, הביקורים, האבחנות לגבי מצבו ומשפט אחד חזק, מצב אובדני ברמה גבוהה מאוד.

איך במצב כזה הוא הולך ושב לבד ללא שום מעקב.



בשבעה הגיעו חיילים ששרתו איתו וסיפרו שהם עוברים את אותו הדבר וזה ייסורים קשים מנשוא, 

מי ייתן וייתייחסו לפגועי נפש מהצבא מהילדות או כך מאמצע החיים בשיא הרצינות!!!!!



אם יהיו לי הכוחות אעשה הכל כדי שיבינו שזה לא עוד אחד חולה במצב אובדני ויאלה הלאה הוא נשכח.

הבן שלי לא יישכח לעולם, אני מאמינה שאפשר למנוע התאבדות, אני לפחות הסברתי לבת ולאביו את השפה שצריך לדבר עם מי שחווה חוויות כלאו קשות וזה עזר מאוד.

הצעתי הרבה להתנדב ודחו אותי.

כשהבן שלח יד בנפשו הוא בעצם אמר אני לא יכול להתמודד עם מה שראיתי אצלך, כשאמרתי לו שאני מקרה חריג יוצא דופן הוא לא קיבל את זה הבטחתי שאני במקרה לא מטופל ובך נטפל בכל מחיר אתה תבריא, אבל הסיוט על כל המשתמע מכך הסבל עצמו וההתעלמות עצמה גרמו לו להוציא את המשפט שהוא לא יעמוד בזה ואמא את צודקת זו לא מחלה חשוכת מרפא, את תמיד אמרת את זה, אבל הסיוט הזה שלא יהיה מי שיקשיב לי כמו שלך לא הקשיבו, לא יאמינו לי כמו שלך לא יאמינו....

כל מילה שרציתי לומר כתקווה עבורו, לא יכולתי, כי הכל הוא ראה הכל נגלה לעיניו.



אין כאן האשמות וכאלה זה לא מעניין אותי כרגע, אבל אלוקים, זה בדיוק מה שניסיתי למנוע, לא חשבתי שהבן המיוחד הזה אחרי שחרור צבא מלא יפה טוב ואחראי יעבור הלם וטראומות שכאלה, אבל ההגיון אומר שאין לו מה להחשף למראות כאלה כי הוא עלול לאבד אמון אם חלילה ולו סתם מחלה יאבד אמון במטפליו.



בכל אופן זה קרה.

ואני עם כל אמונתי לבורא עולם, גם נכשלתי, כל כך הרבה התחננתי לגורמי טיפול, עד ששכחתי שעלי להתחנן אם כבר לבורא עולם ונכשלתי.

אבל עכשיו במקום לסבול על צער של שבע שנים שעוד לא שמעתם כלום ממה שנעשה כפגיעה בילדי, מכתבים שהתברר שהבן שלח הצילו את אמא שלי ולא ידעתי רק עכשיו התגלו. עכשיו אתפלל לאלוקים שיתן לי כח להמשיך לחיות כי בלעדיו אין לי חיים, למעשה נאבקתי למען הילדים, הכל ממזמן כבר לא היה משמעותי עבורי חוץ מכך שהכל מבחינתי הבל הבלים, אבל גידלתי וכמו שתמיד אמרו לי אמא את עשית הכל למעננו את אמא שתמיד גם כשחלית ידעת לקום גם אם בסבל ולעשות למעננו הכל. את הכל ניסית להסתיר, רק עכשיו אני יודע כמה סבלת כי אני לא עומד בזה.

ואותי מייסר היה לשמוע שהבן צריך לדעת מה זה סבל נפשי כשהוא עובר זאת, ואפילו כשחלה התחננתי שלא ישאירו אותנו ללא השגחה כי המחשבה שהוא עובר את אותה סיטואציה ריסקה אותי, כי גם אם הייתי מאוזנת איזו אמא שמכירה כל פיפס במחלות האלו יכולה להרגע בתוכה כשהבן הבריא, המדהים, המחונך היפה האהוב הפך להיות אדם אחר.

אם אותי זה מפחיד, שובר מרסק אז את ההורים האחרים שלא מבינים בזה, זה מלחיץ מדאיג במובן אחר, כי הם להבדיל ממני הולכים לפי מה שהחברה מנסה להעביר שזה מסוכן ואובדני, לפי מה שהמחקרים אומרים שזה אובדני ולא אתפלא אם הבן שלא ממש התעסק במחשב, נכנס לבדוק מה זה, וכבר אמרתי פעם, אם הייתי קוראת על מחלתי לפני שנכנסתי לזה והתאזנתי, חיי לא היו חיים, כי זה לא ייאמן איך בכלל אפשר לכתוב על חולה נפש כזה או אחר שהם ברובם מסיימים חייהם כאובדנים או שלא נמצא תרופה או טיפול למחלה בעצם גוזרים עליהם עונש מוות, על זה מי יתן ואוכל לכתוב.



קודם כל שאלוקים יהיה בעזרנו שלא נדע עוד צער, מי שחושב שאני יכולה לתת מזמני כמתנדבת לחולי סכיזופרניה אשמח מאוד להכוונה ומכאן כמובן מיותר לומר שהכל פתאום התעוררו, כל גורמי הטיפול כאחד מנסים להושיט לי יד, נכון שאמרתי עכשיו מאוחר כי הכל היה למען בני, אבל מאחר ואני מאמינה שהוא מסתכל עלי מלמעלה, הוא היה ילד אופטימי של להמשיך הלאה, לא להתעצב ולכן אנסה להצליח ולקבל גם אם זה מאוחר, הכל למען הבן היקר שלי שאיבדתי.



אעשה הכל לעילוי נשמתו.



חיי אדם אינם הפקר, בטח לא של פגועי נפש!!!!!

אודה אם תעבירו הלאה כמה שיותר למודעות למען פגועי נפש.



תודה