לפני מס' ימים, הבן שלי היה מאושפז מסיבה מסוימת בבית החולים "שניידר".
הגענו למיון ב 21:00 ביום רביעי ויצאנו משם, ביום חמישי בערב.

במהלך כל הלילה כמו כל הורה דואג, לא זזתי ממיטתו והדאגה כשם שיש לכל הורה לא אחרה לבוא.
כמנותח וכאדם אשר זכיתי וזוכה ללוות אנשים לפניי ולאחר ניתוח בריאטרי, אני יודע כמו כל אחד, את הטרמינולוגיה.
אך בכל כמה זמן, אנו נבחנים וכאן, אנו יכולים לבחור לקולות שצצים לנו בראש, השדונים אם תרצו.
האחד אומר, נו.. כבר 3 לפנות בוקר ואתה מתייבש במיון, קח לך איזה חטיף ואילו הקול השני, אומר לנו, בשביל מה זה טוב לך, הגעת עד הלום, קח לך משהו אבל כמה שיותר טוב עבורך.

אז כן, בסופו של דבר, שתיתי משהו חם על מנת להשביע את העניין הרגשי של אותו רגע אבל עשיתי זאת במודע ובהבנה והעיקר חרף השעה, עשיתי זאת קבלה שזה מה שצריך.

אני חושב, שבמהלך כל התהליך שלי וגם השנה, מצאתי את עצמי בוחר כל פעם משהו אחר על חשבון דבר אחר.
מה עדיף יותר באותו הרגע, אם בכלל ומה פחות עדיף.
דבר שבהתחלה נראה לי עם הזמן משהו שכולם עושים, פתאום נתפס בעיניי לפחות כהישג אישי.
בחרתי במודע במשהו יחסית בריא וטוב, בחרתי לעשות ספורט במצבים אחרים במקום לשקוע באיזו סיטואציה ולתת, לרחמים עצמיים לנהל אותי. אבל לא, אני ניהלתי עד כמה שאפשר.. אותם.
לא הייתי פח הזבל שהייתי בעבר.
אז כן, הגעתי לתובנה הזו במיון ולא מתייפייף אלא זו האמת.
אפילו שישבתי על כיסא פשוט יחסית ומדיי פעם הרגשתי את הגב או הבטן ועושים מעין תנועה של אינסטינקט שמתקפלים קדימה, אמרתי לעצמי: היי, אפילו שכואב לי ואני מתקפל, אני מגיע לברכיים"!!
אז כן.. פתאום במצבים כאלו גם רואים משהו חיובי עד כמה שאפשר באותו הרגע..

בתור אדם שיש לו את התופעה הזו מדיי פעם עקב הידבקויות, לא ייחסתי לזה גם חשיבות ופתאום, לא יודע למה דווקא באותה הפעם, כן לקחתי את זה לכיוון הזה. מוזר, לא?

טיפ?
לא בטוח שזה טיפ אלא דרך חיים, שעם הזמן שנהיית שגרה זה יותר קל..
פשוט לא לשקוע ולא לתת לעצמך, להגיע למצב של מסכנות אלא.. חרף כל קושי, להאמין בעצמך ולהסתכל ולשמוע, לקול הטוב שאומר, אתה יכול, אז קשה אבל גם את זה תעבור..

זה לא פשוט וקל להגיד זה נכון, אבל שמתאמנים על זה ומאמנים את ניהול החיים שלך לצד שאתה רוצה ואתה מוצא את עצמך, מוביל את עצמך ולא מובל אחריי ריחות מיותרים של בורקסים וכו'.. זה ההישג וזו הדרך שצריך ללכת בה.
ההתמדה, האמונה העצמית הם חלק בלתי נפרד.

אז נכון אותה חוויה לא הייתה שמחה אבל כן, חישלה למרות כל מקריי העבר,
והראתה כמה ברגע נתון אחד, אפשר להתעלות בזכות מה שלומדים, מתרגלים וזוכים להעביר הלאה
ולא, שוקעים בלופ ובבכיינות או דחיינות.

זו החוויה שלי והלמידה שלי כתוצאה מכך על עצמי בעיקר..