תשמעו סיפור. לפני 29 שנים נסעתי עם חבר, שאיתו התחתנתי כשנה אחר כך, לטיול של חצי שנה  (מראש לא הגדרנו כמה זמן אבל ככה יצא...) במזרח הרחוק. פעם היו אומרים: המזרח הרחוק. לא קיצור ״המזרח״ כמו היום. הייתה לזה משמעות וחשיבות נכבדת לנסוע לשם. אל מקומות קסומים ורחוקים אל מקומות של חלומות וסיפורים ואגדות.


אני הייתי בת 28 וקצת, כשנה אחרי סיום לימודי רפואת שיניים, עם עבודה במרפאה  של מכבי ברמת גן וגם עם מרפאה קטנה פרטית בדירתי בגבעתיים והחבר, בשלב בו סיים לימודי רפואה ממתין להתקבל להתמחות ובינתיים עובד כרופא במד״א. כמה ימים אחרי שנפגשנו גילה על זרועי השמאלית נגע חשוד ומכאן הכל היה מהיר, ניתוח, אבחנה, כריתה נרחבת בניתוח נוסף וזהו- מלנומה . במזל, הייתה זו מלנומה יחסית שטחית. 


ראיתי עצמי מאוד ברת מזל. החבר עמד בפני נסיעה לדרום אמריקה לפני ההתמחות. שכנעתי אותו לשנות כיוון ולנסוע אתי למזרח הרחוק. שכן היה זה מתמיד חלום רחוק שלי להגיע לשם.

 

לא ארחיב פה בכל סיפור המסע שלנו אך עלילה אחת קשורה למשהו שאני רוצה לספר לכם כעת.
באחד הימים הגענו לבורמה. באותם ימים, הייתה אפשרות לקבל ויזה לשבעה ימים בלבד, למסלול טיול מסוים, במכונית או ברכבת. באותם ימים בורמה הייתה תחת משטר קומוניסטי והכל התנהל באופן נוקשה ביותר גם כשזה היה קשור לתיירים.


ברגע שנחתנו, בשדה התעופה המיושן והקטן התיישבנו על ספסלי עץ שחוקים, חוכחכים בדעתנו מה לעשות וכיצד לכלכל את צעדנו. הבחנו בעוד זוג שהתיישב מולנו, היא נמוכה וצנומה, בלונדינית עיניים כחולות והוא גבוה ורזה וחיוך על פניו. איכשהו התחלנו לדבר עם העיניים לפני שדיברנו עם מילים. הם מאוסטריה. אנחנו מישראל. הם לקחו פסק זמן לטיול של שנה בעולם ואף אנחנו בפסק זמן לטיול...
ואז כשיוצאים מבניין שדה התעופה פונה אלינו בחור מקומי ומציע  להסיע אותנו לבית מלון, וגם לטייל איתו את כל השבוע ברכבו עם נהג צמוד. הוא נקב סכום של 150 $ לכל נוסע . לא חשבנו יותר מדי, הסכמנו. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידנו ואמר: שמי מוחמד... אני והחבר מחליפים מבטים מודאגים לרגע אבל נראה לנו שיהיה בסדר. 


הוא היה יותר מבסדר! הוא היה כל כך מקסים ומשתדל ואחראי..
והזוג האוסטרי: הבחורה, סבינה (התברר שהיא ממשפחה יהודיה מצד האם) והבחור, אנדראס נעשו אתנו חברים למסע צמוד ביותר של שבוע ימים. נסיעה בטנדר פתוח קילומטרים רבים מדי יום, בחום, אבק, ולעיתים חולקים אותו חדר לישון בו. אחרי בורמה המשכנו טיול נוסף, חלקו עם מדריך מקומי בצפון תאיילנד ובהמשך באופן עצמאי עם רכב ששכרנו. וגם כמה ימים בבנקוק היינו ביחד. אחר כך נפרדו דרכינו. 


כמה חודשים אחרי ששבנו ארצה, נישאתי לחבר איתו יצאתי למסע ובהמשך נולדו לנו בת ובן. וגם סבינה ואנדראס נישאו. ונולדו להן שתי בנות. אחרי שנים, אני ובן זוגי התגרשנו... וכך גם אנדראס וסבינה....

 

בן זוגי לשעבר נפגש בעבר עם סבינה ואנדראס כשביקר בוינה, לפחות 3 פעמים, כששהה שם לועידות מקצועיות.
ואני שמרתי עם כל אחד מהם על קשר במיוחד באמצעות הפייסבוק בימי הולדת ובכל מני פוסטים. אבל לא יצא לי להיפגש עד כה עם אף אחד מהם. 

 

לפני כשנתיים אנדארס כתב לי שיש לו טרשת נפוצה כבר כמה שנים....


לפני כחודשיים סבינה ביקשה לבוא לישראל לבקר עם הבנות, כמובן ששמחתי והן אצלי כעת כבר כמה ימים.
חברות שלי בארץ הרימו גבה ושאלו איך אני אארח שלוש אורחות לתשעה ימים בדירתי, איפה אשכן אותן, איך לא יהיה לי קשה, וכדומה באילו שאלות.
אבל לי זה היה ממש טבעי להזמין ולארח. וכשהגיעו מצאתי פתרונות יצירתיים לשינה של כולן. ובאמת כייף לי ואני חושבת שגם להן... אנחנו מפטפטות באנגלית ואני מנה ללטש את הגרמנית שאני רכשתי קצת בנעורי על ידי כך שאני מתעקשת לתרגם להן מתכונים לגרמנית! ואם אני נתקעת אז אנחנו צוחקות ומשלימות בתנועות ידיים ואנגלית כמובן...

 

נוצר בינינו קשר חם ומיוחד וביני ובין סבינה הקשר למעשה אפילו טוב פי כמה ממה שהיה בעבר. הבנות (בנות 21 , 18) מקסימות ביותר ואני מרגישה שאתגעגע אליהן כשתעזבנה בעוד כמה ימים. הן מאוהבות בישראל, ואפילו בגבעתיים עירי, ואני מתכננת לנסוע לוינה ולעשות איזה טיול ליעד נחמד באירופה עם סבינה(לא מגלה בינתיים לאן)...


קשה להסביר איך זה לחזור לפגוש מישהו שלא ראיתי כל כך הרבה שנים וכעת אנחנו במקומות אחרים בחיים ואינני חשה זרות לידו. כנראה שזכרונות ואפילו שברי זכרונות מקשרים בינינו.

 

ופתאום סבינה שולפת תמונה שלנו על רפסודה במסע בצפון תאיילנד.  שתינו צעירות, רזות, חתיכות כמו שנהוג לומר. בריאות בוודאי, פנינו מביטות אל כיוון זרימת המים בנהר, עומדות זקופות.... ורק אנחנו יודעות כמה שזה סמלי, שכמה שעות אחרי שהתמונה הזו צולמה, הרפסודה עלתה על סלע והתבקעה וכמעט טבענו בנהר הגועש. בקושי הצלנו את עצמנו ואת התרמילים שלנו. 

 



 

וכשאני חושבת על זה כעת, על הסימליות, על ההקבלה, כיצד הצלחתי לעבור את המים הגועשים, את הסכנה שבחיים, להתגבר על פחדים וגיליתי בעצמי היכולת לשרוד יכולתי להנות מרגעים קסומים, לאהוב את החיים, ליצור חיים, ולהתחבר לאנשים.