זהו, נגמר שלב, הבוקר שאחרי טיפול הכימו האחרון, כפי שסיפרתי לכן הייתה לי כוונה לעשות לעצמי מסיבת סיום ואכן עשיתי, אך כמו בכול תכנון דברים עשויים להשתבש, ואכן היה שיבוש, יותר נכון חשבתי שהיה - ובסוף יצא לטובה.

 

חברתי היקרה התייצבה כבר בשבע בבוקר ברמב"ם להנציח, איל (בן זוגי) ואני הגענו ושלושתנו יחד התחלנו ב"תחנות הטיפול" - קבלת מדבקות, בדיקות דם, האונקולוגית עד כאן הכול רגיל.

 

ואז הגעתי למחלקה, לחפש את מי שהייתה עבורי המלווה המשמעותית ביותר, האחות ריטה שהכניסה את החומרים, את האחות ריטה פגשתי כבר בסיור המקדים והבטיחו לי שמי שיש לו בעיה עם דקירות וורידים נעלמים ריטה היא האדם - וכך היה. ריטה שמרה לי מיטה (כי אני מאבדת את ההכרה בבדיקות דם, מצחיק אבל אמיתי) הרגשתי שריטה מחכה שבועיים כדי לטפל רק בי למרות שאני יודעת שיש לה עוד מטופלים רבים, ריטה הייתה האדם שראיתי בכול פעם שהגעתי לטיפול יום בכול שעה שהגעתי אלה היו הפנים שחיפשתי והרגיעו אותי. הוורידים היו מכווצים מחרדה והלב התרחב לקראת ריטה, מיותר לציין שהכנתי לה מכתב שנכתב בדם ליבי ומתנה צנועה.

 

אתמול ריטה הייתה חולה, המחלקה הייתה עמוסה ביותר (יום שלישי זה, כלומר היום, המחלקה סגורה לקראת יום עיון מה שמסביר את העומס המיוחד) בקיצור לא הייתה מיטה, לקח זמן למצוא מי מחליף את ריטה, העניים התחילו לשרוף, הדמעות התחילו לעלות, תחושת חוסר אונים וחוסר מזל ומחשבות...הנה זה מה שקורה כשרוצים לחגוג...

 

מצאנו מי מחליפה את ריטה - נעמי גבאי - מנהלת את מערך האחיות בטיפול יום (מקווה שאינני משבשת את הגדרת התפקיד, כנראה שכן), והיא גם אמא של חבר של בני, אך מעולם לא טיפלה בי, מיותר לציין שהיא הייתה עמוסה גם בגלל העומס הרב במיוחד וגם כי הייתה חסרה אחות (לפחות אחת שאני יודעת עליה). מצאו לי מיטה במסדרון, הרגשתי חשופה ולא מוגנת (בשונה מאשר עם ריטה, שהרגשתי שבגופה שמרה עבורי מיטה צדדית ושמרה על פרטיותי באדיקות - תחושה שלי כמובן).

 

ובכול זאת, נעמי הייתה נהדרת, החדירה את המחט מיד בדקירה הראשונה, עשתה זאת ברגישות גם בהקשר הפיזי וגם הרגשי, כשטיפלה בי הייתה תחושה שהיא רק איתי (אלוהים איך הן עושות את זה האחיות האלה) המיטה במסדרון זימנה מפגשים רבים והיה מעניין, היה יום של ציור במחלקה (אני מטופלת בד"כ בימי ג' כך שלא ידעתי) אינני ציירת, אך ניסיתי והיה כיף גדול, חברתי הנציחה כול רגע במהלך היום והצטרפה לציור, ציירנו יחד, מימי ילדותי לא ציירתי כך עם חברה...

 

הבאנו את העוגה הענקית שחולקה לכול מי שרק רצה במחלקה (עוגת ענק מעולה שנאפתה במיוחד ע"י "נדב קינוחים" המופלאים) האחות המתאמת שליוותה אותי בטלפונים ובעקבות בשורת הסרטן הגיעה לביקור והיה מרגש מאוד ...היה חגיגי בהחלט! מסיבת סיום שלב אמיתית.

 

מצרפת תמונת "הטיפול האחרונות של כימו"

 

תודה על הליווי של שלב זה, צריכה אתכן גם הלאה..