ימי התקוה שבו לחוש קונכיה משנהב

הלוחשת את רחש הגלים מאכזבת

אך לנצח מטביעה חותמה על נפש

הזוכרת ימי תמימים גלים צוחקים

וילד שאיבד אותה אך לא משמעותה

האם גם אהבה נמצאת שם

האם היא לנצח טבועה בתדרים כלואים

ממתינה לו שיקשיב יצמיד אל אזניו

את אותה קונכיה יחוש בלשונו

את המלח שבזיעתה הטובלת בים

למעלה כוכבים למטה חול

ובין לבין השאלה ממשיכה לרעום,

גל נופל על גל ואוושת הלילה

נושכת בקור היכן את משמעות,

היכן נצח האור הטוב,

רק ציניות וצינה מלוות

את ההגיון הנכנע לדמיון הנשבר בסלע

חכי לי, הוא שר הזמר יפה הבלורית

רק עוד רגע, חכי...

ואני נמשך אחר צעקתו

כמכחול המבקש להשלים ציור

שהוא את שאת שלי.

והמיית הגלים מתערבבת

בציוץ הציפורים הישנות עכשיו

מחכה להן עד בוקר.