מגיעים לבית החולים , 

אני צורחת מכאבים , שום כמות של מורפיום בדרך לא עזרה,

כבר בכניסה לבית החולים מנהל מחלקת הטראומה מחכה לי, אני מנסה לספר לו מה קרה, ומחדדת את הנקודה שהגב שבור, הוא מנסה לשכנע אותי שזה לא ייתכן מסוג וגובה הנפילה, הוא מבקש שיורידו לי את הצווארון ואת לוח הגב ושירדימו אותי...

למזלי, אני מתעוררת יום וקצת לאחר מכן,

מסבירים לי את חומרת הפציעות שלי, לא טעיתי , אבל זה יותר גרוע...

קרסול ימין מרוסק, שתי עצמות שוק ימין מרוסקות, עצם הירך השמאלית מרוסקת, 2 חוליות מרוסקות ויש חשש ללחץ על חוט השידרה, 

גם מסבירים לי שאני בדרך לניתוח של עצמות השוק והירך להכנסת מסמרים וברגים. 

מסתבר שהעירו אותי כדי להתלבט איתי על החלטה האם לנתח את הגב או שלא...

אני זוכרת שלא ממש הבנתי מה הם רוצים ממני... הם ניסו להסביר לי את היתרונות והחסרונות הסיכונים של של החלטה...

בסוף החלטנו לא לנתח, והוחלט שאשאר בשכיבה מוחלטת על הגב, על קרש , במשך ה 3 חודשים הקרובים, בלי לנוע לצדדים למעלה למטה ... ובעוד 3 חודשים נעשה CT חוזר להערכה, מאחר ובכל מקרה בשלושה חודשים הקרובים  אסור יהיה לדרוך על 2 הרגליים... 

למזלי, זאת היתה ההחלטה הכי חכמה שעשינו כנראה...

הורדמתי שוב , וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקת טיפול נמרץ, ערומה , מכוסה רק בסדין וחיתול, מחוברת לקטטר שתן... 

מבינה שהלכה העצמאות שהיתה המרכיב העיקרי בחיי... 

בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם... והורדמתי חזרה... 

למחרת התעוררתי שוב.. עם קוצר נשימה .. הגיעה טכנאי רנטגן שרצה לבצע צילום חזה שלי, הוא התעקש שאתיישב, ניסיתי להבהיר לו שאסור לי אבל הוא התחיל לצעוק עליי.. ., אני קוראת לאחת האחיות ... ב סוף הוא מושיב אותי בכוח ואני אהיה בחרדה האם הוא גרם לנזק לחוט השדרה שלי או שלא... 

קוצר הנשימה מחמיר , בצילום מוצאים פגיעה ריאתית... וזה רק מחמיר את הדאגה... 

מחברים אותי לחמצן ומודיעים לי שאני אמורה לעבור למחלקה האורטופדית , למרות המצב הנשימתי... 

רק בהגיעי למחלקה האורטופדית , אחות במחלקה שואלת מתי בדקו את רמת ההמוגלובין שלי בפעם האחרונה, ומסתבר שאני מדממת בצורה חמורה ... ו...