תחילת הדרך - כאן הכל התחיל  ואז פתאום התעוררתי,  קלטתי שאני חיה!!! שלילה, שיורד גשם, שקר...  התחלתי לעבור על מה שאני מרגישה, מה כואב ...  הבנתי שכנראה הראש בסדר.. לא הרגשתי שיש דימום... היה נדמה לי שאני מתמצאת בזמן ובמקום...  התחלתי לסרוק בראש את כל הגוף והבנתי שיש שבר בקרסול ושוק ימין, שבר בברך וירך שמאל, ויותר גרוע מזה שבר בגב...  ניסיתי לקרוא לעזרה... בפעם הראשונה לא קרא כלום, לא יצא לי קול...  אז ניסיתי שוב ושוב...  בפעם השלישית הגיחו שני שכנים מהקומה הראשונה ומייד ירדו לעזרתי,  פניתי לשכנה וביקשתי ממנה להתקשר לחמותי שתבוא להיות עם הילדים כי הם נעולים בתוך הבית ישנים,  הניסיון הראשון לחייג אליה לא צלח הצלחתי לזכור מספר נוסף, והשכנה היתה המומה איך במצב כזה אני מסוגלת לזכור מספרים...  בהמשך פניתי לחבר שלה , וגיליתי שהוא חובש לשעבר במגן דוד אדום , והבהרתי לו שהוא שומר על הצוואר, ולא זז משם, מאחר ויש שבר בגב ואסור להזיז אותי...  הוא התקשר למגן דוד אדום והודיע להם על הנפילה שלי , הם שאלו אם אני בהכרה , והוא ענה להם שכן ושאני אפילו מנהלת את כל האירוע, אז הם ביטלו את הגעת ניידת טיפול נמרץ, טעות שהיתה יכולה לעלות בחיי...  אז חיכינו לאמבולנס רגיל, שהגיע עם שני חובשים רגילים, שאפילו לא ידעו איך מניחים צווארון בלי לסכן את עמוד השדרה שלי... אז דרשתי מהם שיעזבו אותי ולא יתקרבו אליי יותר עד להגעת הנט"ן. בינתיים הכאבים הלכו והתגברו אך לא העזתי שמישהו יראה עליי את הכאבים... ניסו להתקשר לבן זוגי להודיע לו שנפלתי והוא ניתק להם את הטלפון בפרצוף כי חשב שעבד עליהם... ניידת הטיפול נמרץ הגיעה ואיתם צוות שלם שאני מכירה את כולם, קפיצה אחורה בזמן, מגיל 15 הייתי מתנדבת במד"א, התחלתי לקרוא לפארמדיק שהכרתי, להסביר לו את כל הפציעות ואת החשש מהפגיעה בגב והפחד מהרמה לא נכונה והסיכון להשאיר אותי נכה אם יזיזו אותי בצורה לא בטוחה... אז הרימו אותי 6 אנשי צוות על לוח גב, אני לא אצליח לתאר לכם את עוצמת הכאבים , מה עוד שכל רגל פנתה לכוון הנגדי מהטבע שלה...  בסוף הצלחנו להגיע לאמבולנס.. ובזמן שהכניסו אותי לאמבולנס , בן הזוג שלי בדיוק הגיע, לציין שהוא רופא , מתמחה בכירורגיה כללי, גם הוא מתנדב מד"א מגיל 15, פארמדיק בהכשרתו הקודמת, כך שהוא יודע בדיוק מה לעשות... והוא תופס פיקוד על הצוות ומתחיל לטפל בי ולנסות להקל על הכאבים, סוגרים את דלתות האמבולנס ואני סופסוף מרשה לעצמי להתחיל לבכות... הכאב בלתי נסבל, הפחד אופף אותי, אני לא מרגישה את כף רגל ימין, וכל מה שמדאיג אותי זה שכל הבגדים שלי חדשים... הנסיעה לבית החולים נראית לי כמו נצח... אנחנו מגיעים לבית החולים כולם מחכים לי בכניסה לחדר המיון , אומרים לי לילה טוב, ו ...