הראש ניסה לעזוב לפני שבוע.

 

הוא סחב את זה שבוע שלם בבטן, לא דיבר יותר מדי (זה רגיל) וכמעט לא התלונן (יחסית לפולני) - מה שכבר היה צריך להדליק נורה אדומה, הלך לעבודה וטיפל בדברים הרגילים.

ואז, ביום שישי האחרון, הוא אמר שכואב לו. אחרי 4 שעות נוספות הוא הסכים ללכת למוקד- הלך לבד והשאיר אותי עם 5 דרדסים בבית. ואז הגיעה ההודעה- תשיגי ביביסיטר דחוף- אצלנו לא שואלים שאלות- טלפון לאח שלי, הוא התייצב ואנחנו התייצבנו במיון- הי הוא אמר לי - תמיד רצית לצאת לת״א (קיבלתי סופשבוע ארוך עם המשכים).

 

משם, הדברים קרו נורא מהר. בלילה בין שישי לשבת הוא כבר נותח (באיכילוב). הסיבה - חסימת מעיים. פתחו אותו. סגרו אותו. עשו עבודה לא רעה, אפילו טובה. מאז הוא מחלים, מתלוצץ עם רופאיו. ביום שלישי כבר שחררו אותו. שתיים וחצי שורות לא ייסכמו - ישיבה באמצע הלילה לבד בחדר שמשדר ערוץ 2 עם תוכניות ביזאריות שגורמות לך לפקפק אם זה אכן אמיתי ורק הציפיה שהשלט יראה שהניתוח הסתיים, ישיבה מול מנתח באמצע הלילה שמסביר לך שהכל הלך טוב ממש לפי הספר עם כל הסבלנות שבעולם, נסיעות הלוך ושוב לאיכילוב , ילדים שלא ממש מבינים מה קרה רק פותחים פה פעור כשמספרים להם שפתחו לאבא את הבטן, ההתעקשות שלי (ושלו) שיקום מהמיטה כי זה השיקום הכי טוב שהגוף שלו צריך וההבנה שהוא נלחם כמו שצריך.

 

למה אני משתפת בזה?

שלוש סיבות:

 

1 תזונה- חסימת המעיים של הראש נבעה מתזונה שלא התאימה לו. כמי שעבר לפני קרוב לשלושים שנה ניתוח בטן (סחורה מקולקלת נתנו לי) - אסור לו לאכול סיבים. ככה זה, לא לכולם מתאים אותו דבר. תתיעצו, תדברו אחד עם השני, תקראו, תשתפו, אבל אל תחשבו שמה  שמתאים לאחד מתאים לכל אחד.

 

2. אל תהיו גיבורים גדולים, כשכואב - תגידו. הראש, אולי, יכול היה לחסוך את רוב הסיפור אם היה הולך לרופא, עם תחילת הכאב ולא שומר אותו שבוע בבטן.

נכון, אולי לא היו מאבחנים אותו נכון באותו השלב אבל, אולי כן. ואז, זה היה נגמר עוד לפני שהתחיל. בלי התערבות כירורגית.

 

נכון, אנחנו אוהבות אתכם חזקים, שותקים, בלתי שבירים (טוב נו וגם יפים) אבל מעדיפות אתכם חיים!!!

 

3.יש המון חשיבות להתנהלות שלכם ושל הסביבה שלכם תוך כדי ואחרי אירוע כזה- תשאירו את הרחמים העצמיים בצד! תחשבו חיובי ותעשו את המקסימום לצאת מזה- כי אף אחד לא יעשה את זה במקומכם.

 

ותודה ענקית לכל הצוות הרפואי ותומך הרפואה במוקד מכבי רמת השרון, במיון ובכירורגית ב׳ באיכילוב, מראשון הסניטרים, דרך האחיות, התזונאית, הפיזיוטרפיסט  ועד אחרון הרופאים.

 

עבר שבוע- הגיע סופשבוע ואנחנו בבית ריק מילדים - הוא עם בטן תפורה ואני עם אלרגיה לפוך (לא יעזור לכם בית דין - אני לא מודה שאני מקוררת בטירוף - הנזילות בגלל ה״אלרגיה״ לפוך, הקול הלך בגלל הצעקות והדמעות? זה מהסרט הדרמטי שבסוף לא ראינו).