כשאנשים מסתכלים עלי ברחוב הולכת עם קב (קביים) - אני מעלימה עין (מנסה בכל אופן). יש אנשים שמתחילים להכיר אותי, ושואלים מה יש לי ואיך קרה. התשובה הממוצעת שלהם היא: ״אוי, אבל זה יעבור?״ ואני עונה: ״לא, התברכתי בזה לכל החיים, until death do us part.״ ובכל זאת הם ממשיכים: ״ זה יעבור, אל תדאגי.״ אז לא, זה כבר לא יעבור, אולי יהיו ימים קצת יותר טובים, אבל זה לא יעבור. זה מלא ימים ולילות של כאב, לילות ללא שינה, ישיבה ממושכת מכאיבה אבל גם עמידה, גרביים, נעליים, מכנסיים ושמיכה. אין לזה טיפול מיוחד. חלק אומרים לעשות פיזיותרפיה כמה שיותר, הידרותרפיה ולקיחת משככי כאבים חזקים, סמים. אבל ששש! אסור לקרוא לזה כך, כי סמים זה מסוכן וכדורים חילקו לי כמו סוכריות. אחרי 5 שנים של כאבים מטורפים, שריפות, דקירות, בומים, רגל קפואה והרשימה ארוכה, כל פעם יש משהו חדש. נמאס. אבל הרופאים לא רוצים שאקח משהו טוב יותר, טבעי. למה שאפגע בהכנסות של תרופות זבל. מצידם הם אומרים:״את צעירה, זה מזיק, לא טוב. אל תהרסי את החיים, קחי כדורים.״ ברור. הרי הסמים שהם מחלקים לי ממש לא מסוכנים, לא מוצאים אותם מהכספת, הם לא גורמים לתופעות לוואי קשות, לא פוגעים בשום איבר אחר בגוף. ממש לא. טוב, ממש לא לדעת רופאים או משרד הבריאות, כי קנאביס זה מסוכן! הוא גורם לשלווה ורוגע, תאבון, שכיחה מהכאב, מצב רוח טוב, הזכרתי כבר שכיחה מהכאב!!!!! אבל לא, זה לא מתאים להם. לא הגעתי מספיק לבי״ח בעקבות הכדורים, ולא ניסיתי מספיק כדורים, אין מספיק דוחות שהכדורים לא טובים ורק פוגעים, אבל לא משנה להם. כי מה זה להגיע לבי״ח עם דופק חלש ושריפה בחזה - בהרגשה שאולי הכדור עשה את שלו והכל נגמר, לתמיד. למזלי, ניסיתי קנאביס בשיקום והבנתי כמה שהדבר הזה נפלא, כמה שהוא עוזר עם הכאב הנוראי. אז כמו כל אדם שסובל מכאב הבנתי שזה מה שאני צריכה. הגשתי בקשה למשרד הבריאות והם דחו בטענה שלא ניסיתי מספיק כדורים ואין מספיק דוח מבי״ח על כל המקרים שהגעתי מעולפת ופינו אותי באמבולנס. 
אז כשאנשים פוגשים אותי ברחוב, או חברים ומשפחה שאומרים שהכאב יעבור - הוא לא. כל עוד אין לי איך להתגבר עליו כדי לעשות פיזיותרפיה ולחזק את הגוף, אני חיה בכאב מתמשך וחשוך. 

זהו פוסט פריקה. העצבים והחוסר אונים שנגרם מזה שאין לי טיפול, מזה שאני אחשוב על לכרות את הרגל רק כדי שהכאב ילך ממני. לא מחפשת רחמים או לשמוע בקשר לקנאביס שאני צעירה והחיים לפני.
זהו פוסט תסכול.