אז איפה היינו...

סוף אפריל 2005, סגן ראש מחלקת נפרולוגיה בבית החולים מבהיר לי שרק טיפול אגרסיבי, קיצוני - ישאיר אותי בחיים. אני נשלח לחדר פרטי, במחלקה פנימית, שם תתקבל ההחלטה לצעד הראשון של סיוט בן תשעה חודשים (לא, לא ילדתי).

אני בוחר לפנות להומור כדרך התמודדות, כשרופא צעיר, עם שם של כוכב פורנו (נשמור על כבודו וזהותו), אומר לי את הקלישאה הידועה: "יש לי בשבילך בשורות רעות ובשורות טובות, מה תרצה לשמוע קודם?". אני מבקש את הטובות והוא אומר: "יש פיתרון למחלה", אז עניתי לו: "והרעות הן, שפשוט לא מדובר במחלה שלי?!". צחקתי, הוא פחות. אשתי מירפקה אותי. כשהבנתי שעליי להיות רציני הוא הבהיר לי שאחרי שאעבור למחרת ביופסיה, אצטרך לבחור - דיאליזה (לכל החיים) או טיפול סטרואידי, שמתאים בעוצמתו לסוסים.

יום הביופסיה הגיע, ושוב פניתי להומור - ערום ומשותק בפלג הגוף התחתון, לשם הביופסיה, מצאתי עצמי שוכב בחדר הניתוח, כשלצדי פרופ' רטהאוס והרופאה המבצעת ד"ר וארמר. נשאלתי האם אני לחוץ? עניתי: "שמעו, יהודי ערום, משותק ומפוחד, סוחב חסר אונים בחדר ניתוח עם שני רופאים בעלי שם גרמני שלא לומר... ברור שאני לחוץ". צחקתי בשארית כוחותיי. הם לא. 

עבר עוד יום והפרופ' ביקש ממני להחליט, דיאליזה או טיפול סטרואידי שהשד יודע מה  יהיו תגובותיך. ממחלקת דיאליזה אף הגיעה "אשת מכירות", אחות שסיפרה על נפלאות החיים בצל הדיאליזה. ממש קייטנה. הודעתי שאין סיכוי - זה אני מול הסטרואידים והשטן, נראה מי ינצח. לא צחקתי הפעם. גם אף אחד בחדר. 

באותו יום הטיפול הסטרואידי התחיל - 80 מ"ג ביום, שאמורים להפעיל מחדש את הכליות. כן, 80 מ"ג מדי יום - טירוף. אחרי שלושה ימים שוחררתי הביתה והפכתי למפלצת, לא רק בגודל (התנפחתי ללא היכר) אלא גם בהתנהגות. מטורף עם קבלות. ישן 3-4 שעות בלילה גג, קפיץ מתוח שמדי פעם משתחרר. מתפוצץ. על אשתו (בלי להרים ידיים), על השכנים, בחניון (נאסר עלי לנהוג. אשתי היתה לנהגת שלי) ובקיצור בכל פינה.

גם כשחזרתי אחרי למעלה מחודש לעבוד (וסיימתי את השנה כעובד מצטיין), הייתי בן אדם לא נעים, אך שם השתלטתי על העצבים. בבית פחות. זה נגמר בשתי ויטרינות שניפצתי עם המרפק, בעוד רגע שהסטרואידים שלטו בי. באחת הפעמים גם פוניתי לבית חולים כדי לתפור את המרפק. כף היד נשברה מאגרוף של הוצאת תסכול (שבר חוזר לפציעת ספורט ישנה) על ארון מעץ אלון.

כאמור, תשעה חודשים של סטרואידים, שאט אט הופחת מינונם - לצערם של מסעדות הג'אנק פוד והמכולת מול הבית, בהן טחנתי כמו מטורף. הייתי מחכה מחוץ למכולת, שנפתחה ב-7, קונה באגט שלם, נקניקים, בורקסים בערימות, חמוצים ומה לא. עד 8 הרוב היה היסטוריה. זה בקושי דגדג לי את התיאבון. זינקתי תוך זמן קצר בחזרה לכיוון ה-140 קילו (35 קילו פלוס).

רק בינואר 2006 הגעתי לרגיעה. שמן מאוד. איש גדול כפי שכינו אותי חברים (190 ס"מ על 140 ק"ג). הכליות חזרו לתפקוד נורמלי יחסית (ירדתי מקריאטנין 7.7 ל-1.9, כשהתקין הוא 1.1), הראיה חזרה להיות חדה (אחרי תקופה שהייתי חייב משקפיים לעבודה מול המחשב). 

ניצחתי. החיים חזרו למסלולם, לבינתיים. המשך יבוא, ואיתו עוד פרק בסיפורו של יהודה - האדם שמתפרק, אבל לא מרים ידיים.