עשרה ימים אחרי הטקסול הראשון שלי, כמו שהבטחתן לי כאן, לפחות רובכן, אין מה להשוות לAC, לפחות בינתיים...מרגישה טוב למעט הכאבים והנימול....

 

עד לשבועיים האחרונים הצלחתי לשמור על אופטימיות ועל בהירות כמעט רציפה שאצא מזה, שאהיה בריאה, גם עכשיו ברגע שאני כותבת מילים אלה אני יודעת שאהיה בריאה.  עם זאת, יש רגעים לא פשוטים בהם מציפה תחושה קשה, משפטים שנאמרים פתאום מקבלים קונוטציה של סוף, התפרצויות של בכי, פחד. זה אומנם לא צובע ימים שלמים אך לרגעים או לזמנים קצרים בתוך היום הצלילה למקומות קודרים מתקיימת.

 

מצאתי שחשוב לי לכתוב את הדברים, למרות שאני חשה שמדובר בחוויה מאוד אינטימית, עם זאת, אני מניחה שאם היא מתרחשת בי, זה קורה גם לחלק מכן.

 

לפני יומיים ישבתי עם ביתי במטבח ודיברנו, היא סיפרה משהו שקשור לשיחה שהייתה לה עם בני, מצאתי את עצמי אומרת לה "כול כך חשוב לי שתהיו חברים טובים.." והתחלתי לדמוע. ביתי שאלה "אמא מה קרה?" עניתי "סתם אני מתרגשת.." האמת היא שבאותו רגע חוויתי כאילו אני מבהירה לה חלק מצוואתי...פתאום משפטים קצרים או רגעים שבהקשר אחר היו עוברים וזהו - מקבלים משמעות אחרת...

 

אני לא נבהלת מהמקומות האלה, נותנת מקום, כשאני מרגישה שזה ממש מציף, הולכת להיות לבד, בוכה את עצמי לדעת וממשיכה...

 

נראה שיש בהתמודדות הזו משהו, שבהירות המצב מתגלה בשלבים, כי נראה שלא ניתן להכיל הכול מראש. בהתחלה הייתי בטוחה שאני מסיימת עם העניין עם ניתוח ומקסימום הקרנות, בהמשך הבנתי שצריך גם כימו, לפני שבועיים הודיעו לי שיהיה עלי לעבור עוד ניתוח אחד או שניים...

 

במסע כמו במסע יש נתיבים שיוצאים מהדרך הראשית, רק שבמסע הזה הנתיבים לא מענגים ומאריכים את הדרך לקראת ההבראה המלאה וכול מידע על הארכה כזאת מציף בכאב, אכזבה, לפחות עם שמיעת הבשורה.

 

בוחרת להעלות תמונות מאתמול במספרה, עם ובלי שיער...נשארתי עם, וכמו שאתן רואות היה "יום טוב"