אני אפנה אחרי גיל 18, ככה אני לא יהיה קטינה ולא יהיה חייב לדווח על כך להורים שלי. ההורים שלי ממש לא יבינו את זה-הם מאוד פרימיטיביים בהיסתכלות שלהם על כל הנושא הזה....

ואוו... הלוואי שאני הייתי במקום שלך עכשיו, כמה שנים אחורה, ומישהו היה יכול להזהיר אותי.

זאת מחלה קשה. ממכרת. נוראית. שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה.

וההכחשה הזו או התחושה שאת יכולה להפסיק ברגע שתרצי, משותפת נראה לי כמעט לכל הבנות פה. שאמרו לעצמן את זה בעבר, ובהווה מתמודדות יום יום במאבק לצאת ממנה.

מקווה שהצלחתי להעביר לך את המסר.

חברה שלך צדקה, זה הזמן לצאת משם! לפני שכבר באמת לא תוכלי....

 

יקירה,

אני תומכת לחלוטין במה שקליט שבור כתבה.

גם אני הייתי כמןך, בהכחשה גמורה במשך 10 שנים, שאני לא בולימית, שזה יעבור, שאני יכולה לשלוט בזה. אבל זה לא קרה!

מה שקרה זה שרק אחרי 10 שנים פניתי לטיפול- אבל עכשיו סיכויי ההחלמה שלמה כ"כ קטנים עד אפסיים כי המחלה הפכה להיות כבר אורח החיים שלי, כמו סמים, ואני פשוט לא יכולה לצאת ממנה ואני כבר מטופלת שנתיים וחצי!

אל תגיעי למקום שלי- ככול שתפני לבקשה לעזרה טיפולית יותר מוקדם- כך הסיכוי שתצאי מהמחלה יותר גדול!

ערב טוב, נשמע בין השורות שאת מודעת היטב למצבך, ושמשהו בדרך אכן יצא משליטה והלך לאיבוד בדרך. את מתארת את שעובר עליך ומספרת כמה קשה, כיצד ההקלה ותחושת \"המושלמות \" היא רגעית וכן מגיעה לאחר תהליך שאינו טבעי עבור הגוף - הקאה. איני חושבת שיש משמעות לאבחנה, כמו לעובדה שקורה משהו שאינו בריא ושעלול להביא אותך למצב מסוכן. אני רוצה להציע לצד הקושי כן לפנות לטיפול, גם אם ההורים עשויים להתקשות להבין את הצורך בטיפול ואולי גם ניתן להיעזר ביועצת ביה\"ס או שכנה או חברה קרובה של ההורים בכדי לעזור לך להגיע לטיפול. יש מישהו כזה שניתן להיעזר בו??? אל תחכי, בהפרעות מהסוג הזה יש משמעות למשך הזמן עד ההגעה לטיפול. בהצלחה רבה רבה וכמובן, מוזמנת להמשיך לשתף אותנו בפורום אם תרצי.

יקרה

כן מאד קשה לצאת מההתמכרות הזאת אבל אפשר.

הייתי בולימית 11 שנה והפסקתי לפני 20 שנה, ועד היום אני נורמלית לגמרי

אוכלת נורמלי. מהכל במידה ולא שמנה. זו לא הדרך היחידה להיות מושלמת.

צריך לצאת מהאמונה שזו הדרך היחידה להצליח להתאים לעולם הזה. ולא להאמין שזה אבוד.

http://www.bulimiasecret.com/