תודה. 
היית מתבגרת מופרעת ומטורפת ששרפה את העולם, מוקפת בחברים ורעיונות גדולים, בקושי ישנה, בקושי בבית, עושה הכל מהכל... 
כשאני חושבת על החיים החדשים שלי, החיים שלא רציתי בכלל, כשאני רואה כמה אחרים מתקדמים ואני נשארת מאחור, אני נזכרת בך, זאת שכשכולם עשו מחוייבות אישית הספיקה גם לעשות את זה, להרים פרוייקטים, להכיר אנשים במקומות חשובים ומידי פעם באה לבקר את המורים בבית הספר. 
תודה לך על זה שלא הפסקת לטייל בארץ, לעזור לאנשים, לחיות אידיאלים, לעשות דברים שאנשים בגילי מתחילים ללמוד איך עושים רק עכשיו.
וסליחה שהפסקתי להיות את והפכתי להיות... פחדנית? 
כשישבתי אצל הפסיכולוגית ודרשתי ממנה לדבר ולהסביר לי מה קורה היא אמרה שהיא לא שמעה על אנשים שיצאו מזה. רק כאלה שמצליחים לחיות עם החרדה. 
זה אומר בעצם, שאת מתה. הקליפה נשארה והנפש שלך מתה. ואני פה במקומך, עם הזכרונות שלך, ההסטוריה המפוארת שלך והפחדים שבכל יום כמעט מנצחים גם את הקליפה.
סליחה שאני משתמשת במה שנשאר ממך ובעצם הורסת לך את כל מה שעבדת כ"כ קשה לבנות. כולם שמים לב לזה שאת כבר לא כאן. המשפחה, החברים ואפילו האנשים שעזרת להם...
אני מקווה שיום אחד אוכל לפגוש אותך.