סוף סוף הגיע הסוף שבוע, סוף סוף אפשר קצת לנוח, לנוח מהשבוע הקשה שהיה!
זה כבר תקופה, תקופה שאמא חלשה, תקופה שהיא בקושי מזיזה את עצמה, תקופה שזאת אמא שלי אבל לא נראת כמוה.

בתחילת השבוע נסעתי אליה לקחת אותה לעוד טיפול, שעה וחצי היא שכבה במיטה ופשוט לא הצליחה לקום ממנה.
בסוף כשהצליחה יצאנו לדרך, דרך עמוסה בפקקים, דרך שבסופה נגיעה לעוד טיפול, לעוד חומר שיכניסו לגוף ויחליש אותה כל כך.

נוסעים ונוסעים וכל כך לא בא לי שהנסיעה הזאת תיגמר.
מגיעים לבית חולים הולכים להקרנה, יותר נכון זוחלים, מתיישבים כל רגע לנוח במסדרון הארוך.
עד שמגיעים לחדר ההקרנות ושוב מודיעים "המכונה מקולקלת יש תור", נרשמים בתור ןבנתיים מחליטים לעלות לקבל כימוטרפיה.
מחליטים לעלות במדרגות, והיא מנסה לעלות מדרגה מדרגה, ואני רואה איך קשה לה, עוצרים, מתיישבים ונחים וכולם עוברים ומסתכלים, בא לי כל כך לצעוק ואני מחזיקה את עצמי, מחייכת ואומרת "תנוחי יש זמן נמשיך כשתוכלי" אחרי כמה דקות עולים עוד מדרגות, ושוב עוצרים ושוב היא מתיישבת ואני מסתכלת עליה היא כל כך שבורה וכל כך כואב לה.
שוב ממשיכים לעלות, וסוף סוף מגיעים לקומה יוצאים למסדרון היא הולכת כפופה, כואב לה אני רואה, ואני לא יכולה לעשות כלום, לא יכולה לעזור לה, לא יכולה לעודד אותה.
היא כל כך חיוורת ולבנה והעיניים כל כך שחורות ועייפות, בקושי אפשר לזהות שזאת אמא שלי אותה אמא.
הגענו למחלקה, מתיישבים לוקחים לה בדיקות דם, והיא יושבת כל כך כפופה כל כך חסרת אונים,
אני מרגישה שאני נחנקת, ואני מחייכת לה ואומרת לא נשאר עוד הרבה.
ואז בזמן הבדיקות, אני מרגישה שאני חייבת לצאת החוצה לברוח .

יוצאת החוצה במהירות יוצאת ופשוט מתפרקת, בוכה, נשברת, כל כך קשה לי, כל כך כואב לי, כל כך בא לי לעזור, אני מרגישה חסרת אונים, אחרי חצי שעה בחוץ נרגעת,עולה בחזרה למחלקה, שנייה לפני נכנסת לשירותים שוטפת פנים,מורידה ממני את כל החוסר אונים ונכנסת אליה לחדר שוב מחייכת ומלאת תקווה.

עוד מעט זה יגמר אמא, עוד קצת אמא. האחיות חוזרות והבדיקות דם לא תקינות ,מפנים אותנו לרופא, הרופא אומר "היום לא תקבלי כימו"..
אוייי כמה שזה משמח אותי מצד אחד סוף סוף יהיה לה קל יותר, סוף סוף לא יתחילו לה לקראת הסופשבוע תופעות לוואי, סוף סוף היא קצת תתחזק, סוף סוף יהיה לה סופשבוע של קצת מנוחה . מסיימים במחלקה ויורדים להקרנה, בקושי יורדים , יורדים מדרגה מדרגה ועוצרים נחים, ושוב פעם ככה , מגיעים למסדרון הארוך נחים , ממשיכים ונחים , מחכים בתור להקרנה . ואני בנתיים מסתובבת ועושה סידורים לקראת הטיפול החדש. רצה בכל הבית חולים להעביר התחייבויות להיפגש עם אחיות , רופאים . והיא בנתיים שם לבד מחכה. אני חוזרת והיא כבר בחוץ סיימה . בואי אמא סידרתי הכל אל תדאגי.
עולים למחלקה היא שוכבת במיטה סוף סוף נחה אחרי יום ארוך שהיה . ואני יושבת איתה מסתכלת עליה שבורה, ובתוך תוכי נשברת גם. 
בערב הולכת לכיוון החנייה לנסוע הביתה, ושוב לא מצליחה להחזיק את עצמי , מתיישבת בחנייה ונשברת, בוכה על כמה שכואב לי ,בוכה על כמה שכואב לה, בוכה על הכל.
מגיעה הביתה והבת שלי מחייכת לי ואני עם חצי חיוך מחייכת לה, מוטשת מכל היום הארוך שהיה, מוטשת מהמראה של אמא שלי שבורה וכאובה. מחזיקה אותה חזק ומנשקת אותה, היא מרגישה, היא מרגישה את מה שאני עוברת היא שוכבת עליי ומסתכלת. ואני לא יכולה לדבר, לא יכולה להגיד מילה, כל כך קשה לי להיות חזקה,כל כך קשה לי לא להתפרק לידה, כל כך קשה לי לא לבכות לידה.
כל כך בא לי לחזור להיות ילדה , כל כך בא לי לקבל את החיבוק החם מאמא שלי, כל כך בא לי לקבל נשיקה מאמא כל כך בא לי להיות עטופה בחום שלה, בלי דאגות ולשמוע ממנה כמו שתמיד הייתה אומרת שהכל יהיה בסדר.
נכנסת למיטה לישון ובדמעות נירדמת לא זוכרת איך ולא זוכרת מתי .
יום למחרת קמה נוסעת לעבודה.
בנתיים אמא ואחותה נוסעות להתחיל את הטיפול החדש, ואני בעבודה יושבת לא מתפקדת לא נושמת מרוב לחץ. מתקשרת כל דקה, ובתשובה עדיין לא התחילו .
ואז אחרי שעה מתקשרת אחותה, הרופא אמר שהטיפול עוזר , רואים שהגידול הצטמצם , הגוף שלה מגיב טוב לטיפול .
ואני בסערת רגשות, מתפרקת בוכה ,בוכה על התקופה שאנחנו עוברים, בוכה על זה שלא סתם היא סובלת, זה עוזר!!!!! . בא לי לצעוקקקקק "אמא אמרתי לך שאת חזקה , אמא אנחנו ניצא מזה" אבל אני שותקת ונחנקת מדמעות של אושר וכאב ביחד .
היא עברה את הטיפול כל כך כאב לה, היא כל כך סבלה,נשארו עוד ארבע כאלה.
אבל היא תעבור אותם אני יודעת היא חזקה . אנחנו כבר לאט לאט מתקרבים לסוף, לא נשאר עוד הרבה נשאר עוד קצת. היא תחלים אני בטוחה בזה, היא תחלים אני יודעת ! אני לא מסכימה להאמין במשהו אחר.
אחרי שהיא משתחררת מהבית חולים היא עדיין חלשה , עדיין כואב לה , והיא מותשת. יום למחרת בערב אנחנו מדברות בטלפון ואני שואלת אותה איך היא מרגישה והיא בתגובה אומרת שקצת יותר טוב , ואני שמחה .
פתאום אנחנו מדברות מדברות שעות בטלפון והיא צוחקת ושמחה .. ואווו כמה זמן לא שמעתי אותה צוחקת, כמה זמן לא שמעתי אותה שמחה ככה.
עבר רק חודש וחצי מאז שהכל התחיל אבל זאת התקופה הארוכה בחיינו . זה תקופה שסופרים יום יום , דקה דקה. ומחכים שהיום הזה יגמר ויתחיל היום למחרת - אנחנו חיים מיום ליום , והזמן נראה כמו נצח . כל כך מחכה להיות אחרי זה . "אמא הקיץ הזה נטוס כל המשפחה ביחד , נטוס לחופשה , ונחגוג את זה שניצחנו " "נכון ילדה שלי" שלוש מילים עם כל כך הרבה משמעות . סוף סוף היא התחילה להאמין ! סוף סוף היא התחילה להאמין שהיא תנצח !