אני לא בן אדם שנוהג לשתף, להראות רגשות, לבכות ליד אחרים, אז מצאתי את המקום שלי בכתיבה.
קל לי לפרוק כשאני יושבת מול דף, קל לי להביע , קל לי להרגיש כשזה רק אני , העט, והדף(או ליתר דיוק אני והמחשב).

 אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל!
 
אני יכולה להגיד שעכשיו אני מרגישה בתקופת חיים אחרת, החיים שהיו לפני חודש וחצי והחיים אחרי.

לפני חודש וחצי, שנת 2015 הייתה לאחת השנים הטובות בחיי הייתי בחורה רגילה בת 26, נשואה באושר, עם ילדה מדהימה שהפכה לאושר של כל המשפחה, עם אמא(שנהפכה גם לסבתא ) שמאושרת עוד יותר מהנכדה שנהייתה לה, בית שקנינו, עבודה טובה.
כל מה שבן אדם אחר בגילי יכול לאחל לעצמו זאת פשוט הייתה השנה המוצלחת בחיי.
 
עד שאותה תקופה התחילה , הכל התחיל מאותו יום שאמא התקשרה ואמרה שצריך לנסוע איתה למיון לקבל מנות דם בדחיפות, ההמוגלובין שלה ירד.
חצי שנה של תלונות לרופאים, על דימומים לא פוסקים, ניתוח של כריתת רחם שהייתה צריך לעבור מחשד של התפתחות המחלה (סרטן צוואר הרחם), כל החצי שנה הזאת  נגמרה ביום אחד!!.
 
מגיעים למיון, לוקחים לה דם, בודק אותה רופא במיון, מעבירים למחלקת נשים, בודק אותה רופא נשים ומחליט שהיא תקבל מנות דם, למחרת עוצרים לה את הדימומים ומחליטים לקחת ביופסיה, נשארים עוד יומיים בהשגחה ומשתחררים הביתה.
 
כעבור כמה ימים פגישת ייעוץ  עם פרופסור שנקבעה מבועד מועד לייעוץ לפני הניתוח (ניתוח לכריתת רחם -מחשד להתפתחות סרטן צוואר הרחם)
 
באותו יום אמא מקבלת את הבשורה, יש לך סרטן.
 
אני בזמן הזה בעבודה, בשלי, עסוקה בעבודה היום יומיות, משימות, ניירת, טלפונים, בין לבין מתקשרת לאמא ואין מענה.
עוברות כמה שעות, שעות שנראות לי כמו נצח ואז היא מתקשרת אליי, הרגשתי, הרגשתי מהקול שלה שמשהו לא בסדר.
 
בקול חנוק מדמעות היא אומרת לי "יש לי סרטן"!
ואני בתגובה שותקת, מיליון מחשבות, מיליון תמונות עוברות לי בראש.
 
מה מגיבים באותו רגע? מה אומרים? מה עושים? אני ממשיכה לשתוק.
 היא ממשיכה לדבר ואומרת "עכשיו אני צריכה לעבור בדיקה ונקבע לי ניתוח ליום חמישי", אני מתאפסת קצת על עצמי ואמרת:"אוקיי אם יש ניתוח אז המצב מעולה יוציאו את הגידול וניגמר!"
 
עובר לו עוד שבוע, שבוע מורט עצבים, שבוע שבו הפכתי את האינטרנט בחקירות על הניתוח, על התופעות לוואי, על ההחלמה.
בנתיים אמא נשלחת לבדיקת פט סיטי לפני הניתוח.
כעבור כמה ימים מתקבלות התוצאות של הפט סיטי, ואני שוב בעבודה שוב בשלי, מתקשרת כל פעם לאמא ,מחכה לתשובה, ואז מקבלת הודעה: "אין ניתוח זה התפשט מתחילים דחוף בהקרנות"
 
אני שוב לא מצליחה לעכל, טוב הקרנות לא נורא יעשו הקרנות זה יעבור, היא תחלים ! העיקר לא כימוטרפיה!!
 
מופנים למכון שרת ניפגשים עם הרופא שם, עושים בדיקות, מפענחים את כל התוצאות, ואז עוד בשורה הסרטן בכלל לא בשלב שאמרו לכם, הוא נמצא בשלב 3ב הוא התפשט ויש חשד לגרורות. דחוף מתחילים כימורפיה והקרנות!!
 
ואיך עכשיו אני אגיב? זה כבר לא לא נורא ,זה לא רק ניתוח, זה כבר לא רק הקרנות, אני יושבת במשרד מתמוטטת מרגישה שלא יכולה להחזיק את עצמי, נשברת בוכה, בוכה בלי הפסקה. לא מבינה איך , איך הגענו לזה!
איך בתקופה של שבוע וחצי כל זה קרה? איך?
איך זה נהפך מבדיקה שאמרו שיש חשד לסרטן זה נהפך להיות סרטן בשלב 3ב?
איך ??????
 
היום הראשון של הכימוטרפיה, לילה לפני היה לילה ללא שינה, לא נירדמת כולי במחשבות:שהנה נכנסים לזה,הנה זה מתחיל, כמו בסרטים שתמיד ראיתי, כמו כל התמונות שדיימנתי הנה אנחנו נכנסים לתוך זה.
 קמה לפנות בוקר ונוסעת למשרד כדי לצאת מוקדם כדי להיות איתה שם בכימוטרפיה הראשונה כדי להחזיק אותה ולחזק אותה.
 מסיימת את העבודה ונוסעת לבית החולים, כל הנסיעה אני בוכה כל הנסיעה אני נוסעת ולא שם בעצם. מגיעה לבית חולים והנה רואה את אמא שלי אותה אמא.
 
בדיקות,עוד בדיקות, אינפוזיה, שוב בדיקות, ממתינים, ממתינים ועוד ממתינים, מקבלים נוזלים ועוד נוזלים 
 והנה זה מגיע הרופא מביא את השקיות של זה!  של מה שנקרא כימוטרפיה, של מה שעכשיו יכניסו לאמא שלי, של מה עכשיו, בזה הרגע יהפוך אותה לאלה שאני רואה בסרטים, לאלא שאני רואה בכל מקום ועכשיו הנה אנחנו מתחילים את המלחמה הזאת !
 
אז מתחילים עם הטיפול והנה זה לא כזה נורא,  היא לא מקיאה ,היא מדברת איתי רגיל,  היא לא נראת חלשה ,זאת אמא שלי אותה אמא !

אחרי שבוע נוסעים לקבל עוד "תרופה"
כמה ימים לאחר מכן כבר מתחילים להופיע מעט תופעות לוואי: כאבי שרירים, חוסר תאבון, חולשה, תשישות.
 
היא מתחילה קצת לאבד מהמראה של אמא שלי, של אמא שלי שאני מכירה, האישה החזקה הזאת שתמיד הייתה הכי חזקה בשבילי, האישה שגידלה אותי כמעט ולבד מהרגע שנולדתי.

היא האישה החזקה הזאת פתאום נהיה לה שחור מתחת לעיניים, פתאום כל היום היא ישנה, פתאום היא מרזה לי מול העיניים.
 פתאום אני מוצאת את עצמי במקום המטפל, במקום המחזק,
אני שעדיין מרגישה ילדה, אני שמגדלת ילדה בת שנה, אני שתמיד זקוקה לאמא שלי, פתאום אני זאת צריכה להיות החזקה, אני צריכה לתמוך, אני צריכה לעזור, אני צריכה להחזיק, אני צריכה לחזק!
 
אז ככה עוברים להם שלושה שבועות ,שלושה שבועות מאותו טיפול, לאט לאט מתחיל לנשור השיער, לאט לאט היא מאבדת מהמראה שלה.
אמא חלשה ואני מחזקת.
 
מתחילים עוד שלב בטיפול, מתחילים את ההקרנות, ואני נוסעת איתה להקרנה והנה "את רואה אמא זה בסדר, זה לא כאב, אמא עברת את זה, תראי איך את חזקה, אמא אנחנו נצליח!"
 
והנה הגיעה סופשבוע כהרגלי נוסעת לבקר את אמא עם הנכדה כמובן כדי להכניס בה כוחות.
מגיעה ורואה את הראש שלה(של אמא) חלק משיערות, מגולח, פתאום זה נפל עליי:

אמא שלי חולת סרטן !

פתאום אני מבינה,מעכלת שאנחנו מתמודדים עם המחלה הנוראית, שאנחנו בעיצומה של מלחמה, פתאום "נפל לי האסימון " פתאום מתחילים כל הרגשות לצוף, אבל אני מחייכת אני אהיה חזקה ליד אמא! חוזרת הביתה והכל יוצא, מתפרצת בבכי, בוכה בלי הפסקה, מבינה פתאום את כל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה.
 
פתאום מבינה שבכל החודש וחצי האחרון פשוט הכחשתי, החזקתי הכל בפנים ,לא רציתי לדעת ,לא רציתי להבין, לא רציתי להתמודד, לא רציתי להאמין, פשוט לא רציתי!!!

אבל היום בשנייה אחת כשהיא הורידה את המתפחת מהראש, בשנייה אחת הבנתי שאמא היא חולת סרטן ואנחנו נמצאים בתקופה הכי קשה שיכולה להיות.
 
אבל אנחנו נתמודד ואנחנו נילחם וננצח !