שיניתי משהו בתפיסה?

על פניו, כן. על פניו אני גורפת תגובות שמחות, מעודדות, מחמיאות, לאט-לאט, רואים שאת במקום אחר, רואים שאת נלחמת, כל הכבוד.

אבל מה יגיע קודם- שינוי אמיתי? או מעידה כואבת שתשאיר אותי לדמם, ושוב אבחר לקבל בהכנעה את תנאיה הנוראיים, המפתים כל כך, של האהובה, הנתעבת, האויבת הגדולה, המנחמת- המחלה שלי?

לו יכולתם לשמוע את הקולות האלה, החולים, שבראש. הבושה לא מאפשרת לי לחלוק אותם. מתי יילכו? הם העומדים ביני לבין החלמה אמיתית, יבוא יום והם ינצחו שוב, והנה אני שוב קרובה כל כך להיכנע אליהם, לבחור בלא לאכול, בלא להשתקם, כל כך קרובה לבחור בהתכרבלות החמימה והמוכרת של ההרעבה, הצמצום, ה"שליטה" על הגוף. עד מתי יעמדו לי כוחותיי אל מול הכוחות הללו, עד מתי אוכל להחזיק בתור הרובוט הזה, באכילה על אוטומט?

יש לי לאן לשאוף, לאן להתקדם, ואני כל כך באמצע. קרובה כל כך לפריצת דרך מבחינתי, תמורה אמיתית שתתחולל אצלי ותביס סופסוף, אולי לנצח, את הריקבות של המחלה הזאת ותאפשר לי לנהל את החיים להם אני מחכה. מצד שני- הדרך לנפילה קצרה באותה מידה. מה יגיע קודם?

אני אשת הכמעט.