הכל שצף בפנים,הציף הכל,הרגשתי שאני נחנקת,שאני חסרת אונים.

אני חייבת סיגריה שתעזור לי להתאזן ולהירגע.

זה היה שעה איומה,החרדה השתלטה עלי,הרגשתי שכל מה שנותר לי זה רק להתאבד,

לא להיות קיימת יותר.

להפסיק את הכאב החד הזה לתמיד.

וזהו זה.

אחרי בערך שנה שלא עשיתי את זה מצאתי להב של סכין וחתכתי וחתכתי וחתכתי יותר ויותר עמוק,הדמעות פרצו לי מהעיניים,לא הייתי צריכה להתאמץ לבכות אותם.

הסתכלתי על הדם האדום הזה והרגשתי איך שהלב שלי קצת פחות כבד.אוקיי,עשיתי את זה,שברתי שנה של מאבק תמידי ושל מאמצים אדירים.

בסוף גם אחרי טרטור כל המערכת אישרו לי סיגריה אחת...אחרי חודש שלא הרשו לי לעשן פה בבית החולים בגלל שאני קטינה ואני צריכה אישור של ההורים ואין לי הורים שיאשרו......

אחרי זה פשוט הצטרפתי לקבוצה במחלקה וצחקתי והרגשתי שכבר לא משנה לי מה יקרה איתי.

העיקר שאני אוכל לחתוך בלי שאף אחד ידע ושירשו לי לעשן סיגריות.

ואם לא.....אני לא יודעת מה יהיה איתי.

לא אשקר לכם,האפשרות לתלות את עצמי קיימת.....

רק תנו לי סכין וסיגריות.

אני לא צריכה יותר מזה!