לראשונה בזכות האתר הנפלא הזה, החלטתי לכתוב קצת על כל מה שעובר עלי ועל משפחתי ובכך בעצם לפרוק קצת מתחים, חששות, סתם לדבר אל עצמי (אולי כך אגלה מעט תשובות) והכל ללא שפיטה, חשש מתגובה או הרצון לשמור בסוד כי לא כל בני המשפחה אוהבים להחשף.

אני אמא לשתי בנות מקסימות הגדולה התחילה השנה תיכון והצעירה בשנתה האחרונה בחטיבת הבניים, נשואה לאחד שלי שאוהב לשמור על דיסקרטיות מלאה ...

כשהיתי צעירה בגיל יסודי כל הזמן שמעתי ברקע, "אין מה לעשות, העיקר שתסיים את הלימודים ותמצא עבודה מכובדת", "יש לה פוטנציאל אבל היא עצלנית", "את ילדה נבונה למה את לא מנסה" אוףףףףףף  זה היה נורא. הרגשתי לא שווה בכלל, מאכזבת ומאוכזבת והתביישתי . האמת לא בעצמי - בהורים שלי ובמורים שלי, איך הם לו רואים שאני מנסה, רוצה אבל לא מצליחה . מה ? לא ברור להם?!

באותה תקופה הגיע לבית הספר יועצת חדשה, פסיכולוגית, שערכה מבחן אינטלגנציה כלשהו (לא ממש זוכרת את הפרטים) ואז הזמינה את הורי לשיחה.

אמא יש אמרה לי "מה עשית הפעם? לא הכנת שיעורים, ספרת תריסים ? מה קרה???????????

לא היה לי מושג אך זו הייתה תחילת המפנה של חיי. ישבנו בישיבה הפסיכולוגית, אמא ואני  (מבטי מושפל כמובן) ואז היא אמרה "אמא של עקרבית, יש לך בת מקסימה" . עלי היא מדברת? הרמתי את הראש בפליאה אני זוכרת עד עכשיו את התחושה הנפלאה וחייכתי.

ואז הגיע ההמשך, עשינו מבחן לכלל התלמידים ורציתי לדעת מה דעתך על עקרבית?

אמא ישר התגוננה שקשה לעקרבית והיא פשוט לא מתאמצת מספיק ושהיא בטוחה שעקרבית ילדה חכמה אבלללל..... כאן זה נעצר והפסיכולוגית אמרה :"יש לך בת אינטלגנטית מאוד הרבה מעל ממוצע הילדים האחרים והיא כנראה סובללת ממה שמוגדר בעיית ריכוז"

ריכוז???????????????

מאז הוצמדתי לפסיכולוגית /יועצת המדימה ששיחקה איתי מס' פעמים בשבוע בכל מני משחקים כמו סולמות וחבלים, מונופול ועוד על מנת שאלמד להתרכז בדבר אחד עיקרי  - איזה גאון היא .

הצמידו לי גם מורה פרטית לחשבון ולאנגלית אבל האמת לא קרה כלום, לפחטת לא בשלב היסודי.

בסוף היסודי היא לקחה אותי לשיחה ואמרה " לפני הציונים שלך את צריכה להיות במקצועי בינוני אבל אני מאמינה בך ואין לך מה לעשות במקצועי בכלל אז הצלחתי לרשום אותך במקצועי גבוה . אני מאמינה שלא תשארי שם הרבה זמן יש לך עתיד גדול לפניך אם רק תאמיני בעצמך כמו שאני מאמינה בך!.

וואו איזו הצהרה. היא צדקה בשנה הראשונה לתיכון הבנתי שמקומי לא שם ופתאום כאילו בדרך נס הכל התבהר. אני שומעת את המורה ואפילו מבינה. אני מצליחה להתרכז ואפילו לסכם תוך כדי.

באמצע שיעור מתמטיקה נכנס נציג מועצה "שלום המורה, אנחנו זוקקים למס' תלמידים מכל השכבה לביצוע מטלה שתצריך העדרות ממס' שיעורים ואנחנו מבקשים שתתני לנו שם של תלמיד/תלמידה אחת שהנושא לא יפגע בו. "אין בעיה " היא מיד אמרה - עקרבית תתלווי לאדון.

אני? עלי לא תשפיע העדרות? מה יש עוד אדם שמאמין בי כמו הפסיכולוגית בבית הספר? איזו גאווה איזו תחושה אדירה.

עוד באותה מחצבית עברתי לעיוני נמוך ובשנה חאחר מכן לעיוני רגיל מוגבר. אמא שמעה על כך מהחברה שלה שהבן שלה שהצטרפתי אליו לכיתה.

היא שאלה אותי על כך ואז מבלי להתבלבל אמרתי : "לא רצית לשמוע מהכשלונות שלי אז למה שאני אספר על ההצלחות שלי?" היא נפגעה מאוד , זו לא היתה כוונתה כשם שזו לא כוונתי היום כשהבת שלי מרגישה שהיא מאכזבת אותי.

חייבת לקום .....