אין הרבה אנשים שיודעים שקשה לי.
מתוכם, אין הרבה אנשים שאכפת להם.
איתם אין לי בעיה. הרי גם להם יש חרא בחיים שלי לא אכפת ממנו.
הבעיה שלי היא עם מי שכן אכפת לו. האנשים שממשיכים לשלוח SMS  בנוסח "אני יודע שקשה לך אבל אנחנו יוצאים ונשמח שתבואי", האנשים שמקשיבים כשאני מדברת, האלה שיודעים שאחרי שאני מדברת על זה- זה מתחזק.
אני לא מבינה אותם. זה בשביל להרגיש שאתה יותר טוב ממישהו אחר? זה כדי להגיד לעצמך "וואו איזה אדם טוב אני שאכפת לי"? ואם זה באמת כי אכפת להם- למה לעזאזל אכפת להם?
בואו נודה על האמת, אני לא הדבר הכי חכם או מעניין שיש. ברור שיש יותר גרועים ממני אבל זה לא כאילו מאות (או אפילו עשרות) אנשים רק מחכים לשמוע ממני משהו.
אז אני אוהבת אותם ושונאת אותם בו זמנית. כי הם גורמים לי לדבר ולהרגיש מסכנה ולקלוט איזה בזבוז של אויר ואוכל אני וכי הם אנשים טובים- דבר שאני בחיים לא אהיה.
אני מאמינה שאנשים הם אינטרסנטים. אני לא אהיה בקשר איתך אם אני לא ארוויח מזה. אז ברור לי שהם מרוויחים משהו מזה וכשאני שואלת אותם מה הם מרוויחים מזה הם פשוט עונים לי תשובות כמו "ברור לי שזאת רק תקופה גרועה ואת תחזרי לעצמך" (שנתיים זאת כבר לא תקופה והדפוס מראה שזה לא ממש הולך להשתנות. אין יותר "לחזור לעצמי"- זה העצמי.) ו"אני לא מבין על מה את מדברת ואת אומרת שטויות."
וכל מה שאני רוצה לומר להם זה-תפסיקו לנסות להוציא אותי.
תנו לי להתמכר לאגורפוביה. אתם הרי לא תצליחו להבין מה זה לפחד מההתקף הבא, מה זה לדבר איתכם ולהעמיד פנים שהכל בסדר ובראש לשמוע קול שפוקד עליכם לחייך ולא להתייחס לזה שאתם עומדים להקיא ומצד שני לקול שצורח עליכם לברוח מהמקום הזה לפני שכולם יראו עד כמה אתם לא כמו כולם...
אפילו שיחת טלפון מקפיאה אותי אז לצאת? לא שמתם לב שהאסמסים איתי לוקחים שעות? זה כי אני מפחדת להגיב ישר, כדי שלא תחשבו שאני פנויה ותזמו מפגש.
אני יודעת שאתם לאט לאט מתייאשים ממני, אני מצטערת שאני ככה. 
מבטיחה לנסות לחזור לעצמי