זה מרגיש כמו סחרחורות שתוקפות בלי סוף,ערפול חושים וסכינים שננעצים בלי הבחנה.

זה מרגיש כמו שקט ריקני שזועק את הריקנות שלו מרחוק.

זה מרגיש כמו מערבולת שקטה שמסתחררת ומסתחררת עד אינסוף וגלים קטנים שרוחשים מתחת למים ובסופו של דבר מציפים בגל ענק כל דבר אפשרי.

זה יאוש.

היאוש שלי ריק.

היאוש שלי שחור.

היאוש שלי מסתחרר,מכאיב,הוא חד אבל קהה.

זה כבלים דקים,כמו נחשים שכובלים באיטיות אבל בחוזקה כל איבר מגופי.זה אזיקים שאוזקים אותי ומגבילים אותי.זה בטון שניצק סביבי ואוטם את מרחב נשמתי.סותם כל פתח לחמצן.

משאיר אותי כלואה,לכודה וכבולה בפנים.לבד.

הרמתי ידיים.

השליטה כבר אינה בידי,היא מעולם לא הייתה בידי.

כן, טעיתי.

היא כבר לעולם לא תהיה בידי

ואני אזוקה,אני כבולה,אני לכודה.

ואין לי שום אפשרות לעשות משהו בהקשר לזה.

הפסקתי להילחם.

כי אין לי בשביל מה....