אווה נוסעת לחתונה
בפגישה הקודמת הייתה אווה במצב רוח גרוע במיוחד.אפילו לא העלתה חיוך,או חצי חיוך,כשהגעתי.

ולפני שהתיישבתי צעקה שאינה רוצה לנסוע.
הסתבר שיש חתונה במשפחה הקרובה. והבעל רוצה שתיסע איתו.
יש רכב מתאים,יקחו את המטפלת לעזרה,ו--כבר שנתיים שלא היו בשמחה משפחתית.

ואווה מסרבת. אם השרירים היו פועלים הייתי כותבת שהיא הפגינה שרירים נגד.

אבל היא הפגינה רק בפה -חזק מאד.

דיברנו ע ל " למה לא. ".
הבושה שתיראה במצבה.
חוסר היכולת להתבטא רהוט.
אי יכולת לאכול לבד. כשכולם אוכלים היא תשב ותסתכל. המוזיקה מרעישה תמיד עד כאבי ראש.

כולם ירקדו והיא?
תקנא.
תכעס.
תשתעמם.

כל זה כתשובה ל למה לא לנסוע.

ולמה כן?
אני אמרתי שמספיק שבעלה רוצה. לספק את רצונו.
וגם בגלל שצריך להתחיל לצאת לעולם.

ביחד דיברנו על הזמן שעבר והצורך לצאת מהקונכיה. כמו אחרי שנת אבל. לזכור את המת אבל לחיות כמעט כרגיל.
וכמעט -זה לחשוב על מה שנשאר. ולהינות ממנו.

להתלבש יפה. לחייך לאנשים. להגיד שלומי טוב. תודה.

ולא לאכול,רק להסתכל על הרוקדים,לשים אטמים שקופים כשהמוזיקה תרעש יותר מידי.

ולהתגבר למען הבעל.
כי מגיע לו להתאוורר.להפגש עם משפחתו.

אווה השתכנעה.
בחרנו שמלה ותכשיט. המטפלת הבטיחה לאפר.הבעל אמר שיוסיף צעיף חדש.הפתעה של רגע לפני היציאה.

ואווה גם הודיעה שהיא בטוחה שתצליח להעלות מסיכה על פניה כדי שלא יראו את הכאב.הוא ישאר שלה בלבד.

והכי שמחתי עם האמירה הזו.
מצאתי בה את תחילת הדרך להצלחה. לחיות בשלום עם הנכות.

לא לרקוד --אבל לראות שהאחרים רוקדים.
ואולי ללמוד לרקוד בעיניים.עם הלב.

דרך חדשה להסתכל על החיים. מתוכם.

בפעם הבאה אספר על החוויות מן החתונה. ועל הלימוד מהחוויות.