רק לא לשם. לכל מקום, בכל מצב צבירה, רק לא לשם, רק לא למקום בו הזמן עוצר מלכת, במקום שאין עוד אני אלא רק צל אנורקטי, אחת מני רבות. רק לא למקום בו אזיקים שקופים, כמעט אמיתיים, מלווים אותי כשאני הולכת מהקצה הזה של החדר, לקצהו השני, רק לא למקום בו אתחנן למשב רוח טבעי, חם או קר, ולא תהיה לי האפשרות לחוש בו, ושוב כבר לא תהיה אני כי אי אפשר לחשוב שם, כי כואב מדי לחשוב שם, כי אם אתחיל לחשוב שם, אבחין בתמונה החדשה-ישנה-כל כך מוכרת הזאת: רובוט, פירורים של בחורה, אנורקסיה, אנורקסיה, הפרעת אכילה, אפילו השם כבר לא משנה כל כך.

ואמרתי, אמרתי לעצמי והצהרתי בקול, שגם אחרים ישמעו- לא לשם, אני לשם לא חוזרת, אבל לכי תאספי את עצמך לבד, תגרדי את הכוחות שאין לך ותתחילי להתרומם, תוכיחי לעצמך ולהם שאין לך סיבה לחזור. למען השם, תתחילי לאכול, מה כל כך קשה בלאכול?!

היום אני מתרוממת עוד טיפה. אני לשם לא חוזרת.