לחיות כל יום, כאילו היה האחרון

 

ואולי לחיות כל יום כאילו חיינו אותו כבר בעבר, ועכשיו אנחנו חיים את אותו היום בפעם השנייה?
כשבמבט לאחור אנחנו יכולים לראות את הדברים הקטנים שבאותו היום ממש, לא הצלחנו לראות?
ואיך היינו רוצים שיראה היום האחרון ? אילו היינו יודעים שהוא כזה?
איך היינו הופכים יום שגרתי, כל יום שגרתי, ליום האחרון בחיינו- אם לא היינו עוצרים וחושבים על כל הדברים שמביא איתו כל יום חדש שגרתי. 

אם הייתי חיה את המחר, כאילו היה האחרון, לא היה משנה לי באיזו יום מדובר, 
הייתי רוצה לעשות באותו היום כל מה שאני אוהבת לעשות.
הייתי רוצה לקום בבוקר עם חיוך, לחבק את ההורים, המשפחה, להזכיר לאנשים שסביבי כמה אני מעריכה ואוהבת אותם ואת הנוכחות שלהם בחיי, הייתי מעריכה כל שנייה שאני ערה בה, את כל קירות ביתי, הייתי רוצה להינות מאוכל ולא להתפוצץ ממנו, להתענג עליו ולא להלחם איתו, הייתי רוצה לסיים את היום בתחושת קלילות ולא עם הראש בתוך האסלה, אם הייתי חיה את המחר כאילו היה היום האחרון שלי, אולי הייתי מבינה שאני צריכה לחייך כשאני קמה בבוקר, לעצמי במראה, לאהוב את מה שיש ולקבל את מה שיש. הייתי עושה ספורט, כי זה הדבר שהכי מספק אותי בעולם, הייתי אומרת לעצמי שאני גאה בעצמי, על כל הדברים המיוחדים שעשיתי בחיים, על האומץ שנדרש ממני כדי לבחור בצעדים הלא פשוטים, על זה שבכל הנוגע לבחירות החיים אני אף פעם לא מוותרת כשצריך להלחם, על כל הדברים שאחרים רואים, כשהם מסתכלים מהצד.

כי לספר את סיפור חיי לאחרים, יגרום אולי לאחרים להעריך, ואפילו להעריץ
אבל מה אם נספר את הסיפור שלנו פעם אחת.. לעצמנו ?

אז למרות שכבר הבנתי, שבולימיה היא מחלה שקיימת אצלי, ואולי היא המקום היחיד בו קשה לי להלחם לבד, אני בוחרת לנסות לחיות את המחר כאילו היה האחרון, לא אוכל להגיד כל יום, מחדש, כי האמת שלי היא שלא תמיד אני מצליחה להלחם בך, 
אבל את המחר, אני בוחרת לחיות כאילו היה האחרון, מהרגע שאפתח את העיניים, אגיד תודה, ואספר הפעם לעצמי - את כל הדברים הטובים שעשיתי עד כה, ולמה מגיע לי שיהיה לי יום פשוט טוב. 

 

אז שיהיה חג שמח,
ושיהיה יום חג מיוחד במינו
כאילו היה האחרון...