מתי זה קרה, בלי שהבחנתי?

אולי נמנמתי, הרשיתי לעצמי לרגע, באמת רק לרגע, לעזוב את עמדת השמירה, רק רציתי לנשום קצת אוויר, לנוח, תיכף ומיד לאגור כוחות ולהתייצב מחדש, כי זה הג'וב של חיי. העבודה הכי קשה ומשמעותית שאי פעם הטלתי על עצמי לעשות. עניין של חיים ומוות. אני בחורה אחראית. ובכל זאת, איך זה קרה?

היא ניצלה את ההפוגה, המפלצת, חיכתה לשעת כושר כדי להשתלט ועשתה את זה כמו שרק היא יודעת: באכזריות, באלימות, והנה רגע אחד נטשתי את משמרתי ובמשנהו אני שוב שבויה בידיה, שוב מסרבת לאכול, שוב מקללת את הגוף שהתאמצתי כל כך ללמוד לכבד, שוב מענישה אותו אחרי שכבר סיכמנו בינינו שמעכשיו נגמרו העונשים, לחצנו ידיים, הכרזנו בגלוי על שיקום הקשר. תאהבי אותי, מה עשיתי לך רע, הוא לוחש אליי כמעט בבכי, הגוף הזה שלי, אבל אני שוב אטומה, אזני כרויה אליו אך אני מסרבת לשמוע, וקולות נוספים, חיצוניים, מצטרפים אליו, לכולם יש מה להגיד, כולם רוצים את טובתי, ואני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. מרגע לרגע אני נאטמת עוד, מתכווצת עוד, אלוהים כמה טוב לא להיות, כמה טוב להתכווץ לנקודה, להתכדר בפינה ולהיעלם, שוב להיעלם, גם אם זה אומר לאבד את כל מה שעבדתי בשבילו כל כך קשה, המסע הזה התארך מדי ועכשיו אני רוצה לחזור אחורה, כבר הייתי קרובה לקו הסיום אבל התעייפתי כל כך. 

מזון לנשמה, אבל מה קורה כשאין נשמה? אין את מי להאכיל, ואני בניתי תכניות גדולות. אבל זה יותר מדי בשבילי. אלוהים, תן לי את הכוח להמשיך במסע, גם אם בצעדי תינוק. קח אותה ממני, את המפלצת, כי בכל פעם שהיא נכנסת לזירה יא מנצחת. עייפה, כבר אמרתי?