כמה קל לא לאכול. כמה קורץ ומחייך הצום הזה. כמה אלמנטים של מכורים כרוניים אני מגלה בעצמי, כאילו מופתעת, בכל יום מחדש. "רק עוד יום אחד, אך ורק בארוחה הזאת תצמצמי. מחר כבר תכריחי את עצמך. היום עבר עלייך יום קשה. פעם אחת 0% זה לא נורא. זה לא ישפיע על המשקל. את לא תרדי עוד במשקל. את בכלל לא רוצה לרדת עוד..." השכנוע העצמי, השקרים.

איזו הבטחה היית, כולם האמינו בך. אוטוטו את יוצאת מזה. כמה כוח רצון, הם אמרו כל הזמן. כמה את נלחמת. ובינך לבינך, את אותו הסמרטוט שהיית, מינוס הפיקוח. שוב לבד. 

והרי רצית דברים פעם, דברים בשביל עצמך. היו לך חלומות ושאיפות, עקרונות. אנשים הקשיבו לך, נשאו אלייך עיניים, חיכו למוצא פיך. היית מישהי. מתי זה נעלם, ולמה בתפנית חדה ומכאיבה כל כך? מתי הפסקת לכבד את הגוף שלך? מתי הפסקת לרצות טוב עבורו? הפסקת לתת לו הזנה, מנעת ממנו חום, קרבה, אינטימיות. מתי תפסיקי להכאיב לו כל כך? מתי נפרדתם, הרי הייתם יישות אחת. ועכשיו ישנו הגוף שלך, אבל את, את כבר לא בדיוק קיימת, קיבלת את מינימום הנוכחות שייחלת לה, נמצאת ברקע, מרגיעה את ההורים עם הקיום הפיזי המיותר הזה. מתי הרגשת בפעם האחרונה? מתי בכית, שמחת, קינאת, כאבת, התאהבת, היכן היצר המיני, התשוקה, הרעב? רעב לאוכל כבר אין לך מזמן. אחריו הלכו גם הרעב לחיים, הרעב להגשמה, הרעב לצמיחה, לבית, לחום, למשפחה. עד מתי תחיי ככה, בלי לרצות ולהרגיש? ואם ככה זה יהיה מעכשיו ועד בכלל, אולי כבר עדיף לשבת ולחכות לאנורקסיה שתהרוג אותך. אבל לא מתים מאנורקסיה כל כך מהר, בטח לא כשמערך שלם של אנשים שעדיין לא הרימו ידיים לגביי עומד בהיכון. כל כך הרבה אנשים. מה הם רוצים? מה הם מוצאים בי? מה נשאר לאהוב בי כבר? פירורים של מישהי שלפני שנים עוד הייתה כנראה אנושית. כל כך הרבה אנשים, ואני כל כך לבד.

מה יהרוג אותי קודם- האנורקסיה או הבדידות?