זהירות: טריגר הקאות

 

==================================================

22:00 בלילה. יום שישי, 4.9.15

אחרי ששלשום לגמרי הרגשתי בודד והתחלתי לנתק קשרים עם אנשים שגם ככה לא רצו אותי בחברתם, באותו בוקר של יום שישי הארור עזבתי את הבית והסתובבתי לבד ב5 בבוקר במרכז העיר, רק כדי לא לריב עם אבא, כי אבא לא רצה לישון כל הלילה והוא לגמרי התעצבן ורב איתי. מפה לשם חזרתי ב6 הביתה, שתיתי קפה, התקלחתי, ונפלתי לישון, כי אם לא הייתי סוגר 24 שעות של עירנות.

בין לבין חלמתי שאני יושב במסעדה אסיאתית ואוכל כל מיני דברים דוחים אבל האסיאתים שם ממש אהבו אותי והביאו לי אופניים חשמליות, דבר שתמיד רציתי לעצמי. מפה לשם כבר 12:55 והבטן מתהפכת. אולי זה בגלל האצות שאכלתי בחלום? וו דה פאק קרז. נתעורר. אוי לי, בחילה.

בקיצור, הקאתי על עצמי. את כל מה ששתיתי.

הלכתי לשטוף פנים, והרגשתי ממש חלש, ועכשיו כבר 15:00, ואני אחרי 6 פעמים של הקאות רצופות. מה לא הקאתי. מטופו דרך אפונה וקפה וכל מה שישב לי בקיבה כבר הספיק לצאת, ואני לגמרי חלש. הקופת חולים סגורה כי זה שישי אז נלך למרכזי חירום רפואיים.

והנה אנחנו שם במרל"מ. הפקידה רואה אותי יושב חצי מעולף על הכיסא ונוזפת בי שלא אכפת לה מה יש לי, היא מתחילה לעבוד מ4 ועד אז, אף אחד לא יראה אותי, בטח שלא אקבל הפניה למיון. סורפרייז, מבחינת הנציג של קופת החולים (שאליו נגיע בהמשך) הם אמורים לעבוד רצוף מ9 בבוקר, על אחת כמה וכמה אם יש אדם במצב כמו שלי.

חוזרים הביתה. קפצתי ל38.8 חום. וההקאות בשלהן, ממשיכות, בסבבי. זאת נראית לי הפעם היחידה בשנתיים האחרונות שבה הקאתי כל כך הרבה שלא מרצוני. כמה ידידות רצו לעודד אותי שיהיה בסדר אבל הקלטתי צוואה, למקרה שהחום יעלה ואמות. אבל לא קרה אז אין ממש צורך בצוואה לדעתי. איכשהו כבר 18:00 בערב ואני קופץ מ38.8 ל39.4, ואז שוב יורד ל39, ואז שוב עולה, ושוב יורד

כבר 22:00 וכמעט ולא הקאתי כמה שעות לשמחתי. אבל כן אכלתי משהו קטן כי הקיבה הייתה ממש ריקה. זה היה אפונה וקציצות טופו. ובד"כ אני די אוהב את זה, זה לא מגעיל כמו שזה נשמע. הלכתי לנוח בזמן שאמא שלי ניצלה את החולשה שלי כדי לראות סרט של אדם סנדלר במחשב ובזמן הזה קצת נרדמתי. כשקמתי כבר החום טיפס יותר ולא יכולתי לעמוד על הרגליים בכלל.

אמא לא רצתה שנלך לבית חולים כי אמא מאמינה שאלוהים מרפא (טיפשות כבר אמרתי?) ושאם אני מבפנים אגיד לעצמי שאני אהיה בריא, אני אהיה בריא. טוב, זה קצת הרבה לא עבד, והמצב רק החמיר. כבר נגמר שישי עם טלי מורנו ואלון בן דוד ואפילו את החדשות לא שמעתי ככה שאני לא יודע מה קורה בעולם שמחוץ לשינה ולבית שלי והוואטסאפ מתמלא בהודעות מאנשים שמודאגים לאן נעלמתי להם, אני כבר לא יכול ללכת.

אבא מציע שנלך לבית חולים ואני מופתע. קודם לקח אותי למרלמ, עכשיו לבית חולים, ובבוקר בכלל הלכנו קצת מכות. לא משנה. נסלח לו על זה. עכשיו אני צריך עזרה ואני לא יכול להרשות לעצמי להיות עם אגו נפוח או לריב.

הוא התארגן והתקשרתי למוקד של קופת החולים, שם ענה נציג נחמד מאוד שהסכים לשלוח לי הפניה למיון (מת עליך מוחמד מהמוקד אחיות של הכללית, תודה על הכל) וגם אני התארגנתי (צריך בגדים יפים, מה אם יש שם מטופלות מושכות בנות גילי שיהיה לי סיכוי איתן) ו...הקאתי על עצמי שוב.

אז שוב החלפתי בגדים. ואז יצאנו.

מכאן לשם אני באוטו ואבא אומר לי שהוא מצטער ושהוא לא התכוון ושתמיד אהיה הבן שלו, בדיוק כמו אח שלי, לא פחות. אני לא יודע אם להאמין או לא אבל אני לא במצב לזה עכשיו אז אני מהנהן "כן כן" ויורד בבית החולים עם ג'קט ענק כי קר שם (מי כמוני יודע...) והולך כמעט נופל למיון.

שלחו אותי למיון פנימי שם עשו כמה בדיקות, קדחו לי את היד וניפחו לי את הוריד בשביל למצוא אותו (כי לא כל כך רואים אותו כמו שצריך אם לא נותנים לו מכות), חיברו אותי לאינפוזיה ונתנו לי מיטה משלי. כיף.

כבר 23:00 ואני כאן כמה דקות ואני מתחיל לחבב את המקום אבל עדיין יש לי בחילות וחום.

מישהו לידי מקיא. עוד מישהו מקיא ממול.

נגלגל את הרולר של האינפוזיה ? החומר קצת מרגיע. נגלגל עוד קצת את הרולר.

הם שמו שם איזשהו חומר נוגד בחילות. בחיים לא נהניתי כמו שנהניתי הלילה.

עוד מישהו מקיא, ועוד מישהי צורחת (עם נטיה לגונחת?) ממש לידי כשקדחו גם לה את הוריד בשביל אינפוזיה.

ועכשיו כבר כמעט 00:00 וצריך לעשות את הבדיקות שתן. אבל אין לי פיפי. נלך להוציא בכוח

*לוקח את העמוד של האינפוזיה לשירותים - זה נתקע בתקרה*

*יוצא ונכנס שוב*

*ושוב*

*נכנס*

*משתין*

*יש דם בשתן*

*צורח שיש דם בשתן*

*מביא את השתן לבדיקה*

*וואטסאפ מידידה חמודה שהכרתי כמה ימים לפני כן ואוכל סרטים במיטה*

לקח שעתיים עד שהתוצאות הגיעו ועכשיו אני יושב שם משתעמם עם 30% סוללה. לפחות החשמל חינם! אם היו משלמים לי שכר מינימום על שהות בבית חולים וטיפול תאמינו לי שהייתי מוכן להתאשפז כל יום.

בזמן הזה אני עושה סלפי עם האינפוזיה לאינסטגרם. כיף חיים.

ועוד מישהו מקיא, ואליו מצטרף עוד מישהו, ועוד איזה בחור צעיר שחברה שלו מביאה לו ביד במיטה שמולי וחושבת שאף אחד לא רואה אותה או שומע את ה"אווו אווו" שלהם וכל כך בא לי לומר להם שאני רוצה גם שהיא תביא לי ביד כי אני רווק בודד ולי אין אף אחד שיביא לי ביד והוא גם בן 25 ואני 18 אני יותר צעיר ולי יש יותר שנים לחיות אז חבל לה לבזבז את הזמן שלה עם קשיש וקיצר,

בא האח הנחמד

לא לפני שכמה קולגות שלי הספיקו לקרוא בטעות את הטייטל שרשמתי לתמונה באינסטגרם

נראה לי ככה לפחות

והם בטח יכעסו:(

מחכים מחכים מחכים ואוכלים סרטים וכל החברים חוץ מהידידה החמודה (שקצת בא לי עליה כי גם לה עליי אבל אני לא יודע אם אני באמת לגמרי רוצה) כבר הלכו לישון. היא היחידה שנשארה שם בשבילי

והיחידה גם שהייתה כאן בשבילי לכל התקופה שהייתי מדוכא

קצת מאכזב כשבטחתי באחרים וציפיתי מהם להיות בשבילי גם כשאצטרך אבל הם פשוט הספיקו לשכוח אותי לגמרי

היא גם קצת הצחיקה אותי כי הקלטתי לה חלק מהדברים שהלכו שם והיא צחקה

היא הציעה לי ליזום אורגיה משותפת עם המטופלות הצעירות יותר, או שכדי להנעים את האווירה, אפעיל מוסיקה על רמקולים. למרות שהסגנונות המוסיקליים שלנו שונים (אני אלקטרוני והיא מזרחית) היא, נראה לי, מאוד מחבבת את הסגנון שלי. אנחנו קצת הרבה דומים והיא קטנה ממני בכמה זמן

צחקתי

ורציתי להוציא את זה בפועל ובדיוק אז הלכה לי הקליטה ולא הספקתי לענות לתגובות ה"תרגיש טובבב!!! <3" שקיבלתי באינסטגרם. לא ביגדיל, הספקתי להתנצל בפני כל מי שהגיב ולא השבתי לו.

1:57 כבר!

באה הרופאה ודיברה איתי ברוסית אחרי שעה וחצי שהיא עברה על התיק.

אני כזה... מה?

אמרתי לה שאני לא מדבר רוסית והיא השיבה שאני נראה כמו רוסי אז עניתי לה שלצערי אני לא, והיא תרגמה לי את כל מה שהיא אמרה לעברית

אז הלכתי לאח במחלקה והוא תלש לי את האינפוזיה מהיד בעוצמה ודיברנו על אנשים משותפים שאנחנו מכירים והוא דומה קצת לערד ניר והוא היה נחמד מאוד

מפה לשם הלכתי לעמדת כניסה, השתחררתי והלכתי הביתה

הכלב שלי קיבל אותי יפה כשחזרתי. הלכתי לישון, ועכשיו כבר יום חדש

מתחיל להחלים, אבל לא לגמרי. עדיין נשארו שלשולים. וקצת תחושות בחילה,

אבל לפחות לא 39 חום!

וזה כבר משהו חיובי.

 

שבוע טוב