בפוסט אחד לפני אחרון סיפרתי לכם על אותו הריון בו ישבתי בפארק
והרגשתי שמהו אחר קורה.
מיד לאחר הלידה (השלישית )
או יותר נכון הניתוח הקיסרי השלישי , בין השבוע השני לשלישי לאחר לידה
זה קרה ביום-יומיים..
בהתחלה הרגשתי מעין שיתוק - לא יכולתי לזוז , פחדתי לזוז..
ישבתי על הספה הסגולה בביתי ובהיתי.. הרגשתי איך אברי ממענים לקום ולהסתובב בבית.
התינוקת הית ה בעגלה ולא הצלחתי לקום אליה כשבכתה
וזה כבר גרם לנורה אדומה בראש שלי להבהב..
לאחר מכן נזכרתי שלא אכלתי ושתית .בכלל כשחשבתי על זה ..לא אכלתי ושתיתי כמעט כלום מאז הלידה.
הנפילה לתוך הבור מאותה נקודת זמן לא איחרה לובא - בעצם כבר למוחרת התחילו המחשבות הטורדניות - מה יהה עם התינוקת ? איך נמשיך את חיינו? מה, ככה אני אחיה מהיום ועד לסוף חיי?
בלילות התעוררתי והסתובבתי בחדר מצד לצד במין הסטריה.
זוכרת שאפילו פעם אחת ביקשתי מבעלי אז שירגיע אותה כי היא בוכה בלי הרף
והיא בכלל לא בכתה.
ואז הבנתי ...רגע מה קורה פה?
משהו חיצוני משתלט עלי..וגורם לי לצאת מדעתי .כשאני חוזרת לדעתי אני יכולה להסתכל על עצמי ואיך שהרגשתי כמה שניות לפני כן.
זה בדיוק המרחק , המרחק בין שפיות לשיגעון
והוא מרחק של שניות.
לכו תסבירו את זה למי שלא חווה.
הרי הסטיגמה הראושנה היא : את משוגעת .
לכן נשים המתמודדות עם קשים רגשים ונפשים אחרי לידה שותקות .
הדבר האחרון שהן צריכות אחרי הלידה הוא שיגדיו להן שהן משוגעות.
אבל אני לא שתקתי וגם חברתי לא
וזה מה שהציל אותי.